'רימון' - גיליון 12, כיבוש קלקיליה!

'רימון' - גיליון 12, שבועון סנסציוני שהחל לצאת לאור בישראל בשנת 1956 ביוזמה ובמימון של השב"כ, כשבועון מתחרה לשבועון "העולם הזה". כולל כתבות על ריגול, יהלומים, בידור, רפואה אלטרנטיבית, כיבוש קלקיליה, אמונה ועוד פנינים. מצב משומש, מידות: 30.5X24.5 ס"מ

"העולם הזה" היה כלי ביטוי אנטי ־ ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ומפלגתו מפא"י. כן תקף השבועון את שירותי הביטחון, שאותם כינה "מנגנון החושך". עורך השבועון, אורי אבנרי, היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. "העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים".[1]

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, חשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית. לכן, החליט לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון". הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון".

הגיליון הראשון יצא באוגוסט 1956. עורכו הראשי של "רימון" היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה העיתונאי חזי לופבן. עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע - דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. "רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. בשבועון נכללו גם התקפות ישירות על "העולם הזה" ועורכו, אורי אבנרי. גם האנציקלופדיה העברית ספגה ביקורת עזה, על שתוכנה מלמד כי לעורכיה זיקה לתנועת החרות. העיתון "חרות", שהתפלמס עם ביקורת זו, ציין ש"רימון" הוא "בטאון הש.ב."[2]

שלמה טנאי, עורך "רימון", טען בשיחה עם ראש הממשלה משה שרת ב-4 בספטמבר 1956 שתפוצת העיתון גבוהה מתפוצת "העולם הזה". אך העיתון לא שרד. "רימון" נפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה", ונתפס בציבור כעיתון של הממסד, מה שבאופן אירוני חיזק את "העולם הזה" כעיתון אנטי־ממסדי. בסופו של דבר, תוכניתו של איסר הראל נכשלה, ו"רימון" נסגר באפריל 1958.