חי משנת 1901 עד 1984
אליעזר (“לוזר”) הלבני נולד ב- 1901 בעיירה טורקה שבגליציה (פולין).
מוצאו ממשפחה חסידית אשר האמינה שרק המשיח יביא את היהודים לא”י ולכן הציונות הייתה בעיניהם אנטי דתית.
בגיל חמש חלה בקדחת ושכב זמן ממושך במיטתו. בתקופת מחלתו החל לצייר את העולם שראה מבעד לחלון חדרו וכן צייר את גיבורי התנ”ך.
בזמן מלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לפראג והתגוררה ליד בית הכנסת אלט-נוישול הבנוי בסגנון גותי.
כאשר נוסדה בגליציה תנועת הנוער הציונית “השומר הצעיר”, שכחלק מהתנועות הסוציאליסטיות התיימרה לשנות את טבע האדם ופני העולם ובתוך זה לעשות תיקון לעם היהודי, ולהגשים בא”י הצטרף אליה הלבני. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל והשתייך לגדוד העבודה. הצטרף לחבורות סוללי הכבישים בעמק ובגליל. שם התוודע לשבטי הבדואים ופגישתו עמם פתחה לפניו את העולם הערבי. הוא התרשם מאד מהעולם המזרחי/המקומי והשפעה זו נכרת היטב ביצירתו לאורך כל השנים.
בעת עבודתו בכביש נפגע בפיצוץ, איבד את עינו וידיו התרסקו. לאחר החלמתו הצטרף לחבריו שהקימו את קיבוץ “השומר הצעיר א'” הוא קיבוץ בית אלפא.
עבד בעבודות המשק השונות ושם החל לצייר קריקטורות מחיי הקיבוץ ולפרסמן בעיתון הקיר: “ברחש”, ובעלוני הקיבוץ. עיטר את חדר האכל לקראת המועדים והחגים.
החבורה שהתחילה לבסס חיי משק וקהילה ראתה עצמה חלק מההגשמה העצמית של העם היהודי שבאה לביטוי בציונות המתחדשת. הם ראו באומנות כלי ביטוי חשוב ומשמעותי מאין כמוהו והשתמשו ביצירה העצמית להעמקת המעשה הציוני והפנמתו, ולהעמקת הקשר בין מסורות העבר לעת החדשה. חגי ישראל שימשו כר נרחב ליצירה החדשה בהגות, בשירה, במחול, כמו גם באומנות הפלסטית. חבריו לקבוצה: מתתיהו שלם (ויינר) ולאה ברגשטיין יצרו טקסי חג הכוללים טקסטים ממקורות ישראל, נעימות מקוריות, מחולות מלאי ביטוי ותכן ותלבושות כפריות. הכל על בסיס יצירה עצמית בביצועם של חברי הקבוצה. הלבני הוסיף את הפן העיטורי ותרם מכשרונו ומזמנו לעיצוב הבמה וחדר האכל שהיה המרכז החברתי והתרבותי.
בפילוג בבית אלפא בשנת 1940 נמנה עם קבוצת חברים גדולה של אנשי ה”ימין” שעברה לרמת יוחנן.
“בשבילי היה זה רגע גדול בחיי כאשר נתבעתי על ידי המצפון כי אכריע, ועמדתי כבן אדם וכיהודי נוכח חברים העוזבים את ביתם ופניהם לאזור ולסביבה מופקרים לסכנות הרס ואובדן. ברגעי ההכרעה (ובחיי האדם מעטים הם אלה), הרגשתי את הציווי הנורא לשאת באחריות הגדולה בשעה הנכונה… הריני אסיר תודה לכם על אשר סייעתם לי ע”י התביעה אשר הרגשתיה בהזמנתכם כי אציל את נפשי”. (“ברמה” תמוז ת”ש 1940).
ברמת יוחנן עבד בכרם והתפנה מדי פעם מעבודתו כדי להכין את קישוטי החג. אז הסתגר בחדרו ויצר. יצירותיו צוירו על פסי נייר אריזה שאסף והתאים לצרכיו בהדבקה ובצביעה. הוא השתמש בצבעי אדמה וגווני העיטורים התאפיינו בצבעים חומים/צהבהבים. הוציא לאור שתי הגדות של פסח מאויירות וכתובות בכתב יד עבור סדר הפסח המשותף (1943, 1946).
במרס 1945 נערכה תערוכה של עיטורי הקיר שלו בבית “הבימה” בתל אביב. הוא זכה לתשבחות מאנשי אומנות ואנשי שם וביקורות מצוינות נכתבו עליו בעיתונים. היו שראו בו “אחד מאלה הסוללים את הדרך לאומנות יהודית”. (שאול רסקין – ניו יורק 1947).
הלבני היה אוטודידקט. לא קיבל שום הכשרה אקדמית. למד תוך קריאה תולדות האומנות, ספרות גרמנית ואחרת, תנ”ך ופולקלור ערבי. האזין למוסיקה והיה משמיע בביתו מוסיקה למתעניינים.
ב1946, בעזרתו של מדריכו/חברו, אבא חושי, נסע לסיור לאיטליה ושם מצא עניין רב והשראה ביצירות ובציורי הקיר בגלריה אופיצי, ובפלאצו פיטטי. את עקבות ה”חוויה האיטלקית” אפשר למצוא בעיטור הקיר הגדול בחדר האכל ברמת יוחנן.
ב1949 נסע לתקופת מגורים ולמידה בפריז. שם פגש בציירים: הולצמן, קסטל, פרנקל ועוד. החל להתייחס יותר לנופים ולצבעים. לאחר תקופה קצרה וקשה של חיים בעיר עבר להתגורר בכפר סמוך ונסע מדי יום לפריז לשם הלימודים. כעבור כשנתיים הגיע למסקנה שזו איננה דרכו האומנותית. משחזר לארץ החל ב”מסע” לגילוי הקרמיקה. במשך מספר שנים התנסה ולמד את הנושא במפעל “חרסה” שבמפרץ חיפה ואצל אומני צפת עימם קשר קשר חם. ביניהם חנה לוי, יצחק פרנקל וביחוד עם בני הזוג אברט. עם חבורה זו ניהל דיאלוג אומנותי במשך כל השנים.
משנבנה עבורו ברמת יוחנן “בית היוצר” – בית מלאכה לקרמיקה, החל ליצור כלים ולעטר אותם בציורים אומנותיים תוך שהוא משכלל את שליטתו בחומר ומתנסה ביצירת צבעים וגוונים. את הכלים יצר ביציקה לתוך תבניות. בעזרת העפרון והצבע הוא צייר על גביהם “תמונות” של נוף הארץ, בצרוף דמויות מזרחיות, סצנות חקלאיות, בעלי חיים אופייניים לתרבות החקלאית הארץ- ישראלית ועוד.
“העיטור צריך להשתלב בתוך המבנה של הכלי. עפי”ר צורת הכלי מסייעת להשראה בהמצאת הנושא. לא תמיד שורה השכינה בלב המעטר, ויש להקפיד שלא לסטות מן הסגנון האישי, ומרובות הסכנות המפתות ללקט פרחים בשדות הזרים…” (הלבני, השבוע ברמה, מס’ 286, 20.2.59).
יצירותיו הרבות נמכרו בגלריות שונות, (“בת שבע”, “משכית” גלריית לאופר בטבריה) רבות מהן נמכרו לחברים בקיבוצו ולידידים שונים.
בשנת 1973 נתבקש הלבני ע”י צעירי הקיבוץ ליצור לחדר האכל שנחנך זה מכבר, עיטור קיר מן הסוג שזכרו מנעוריהם אולם במקום מנייר שיהא עשוי אריחי קרמיקה.
הלבני נענה לאתגר ובמשך כשלוש שנים שקד על ביצוע המשימה. בחנוכת היצירה בשנת 1976 אמר היוצר: “המסגרת הסובבת את חדר האכל יאה לישוב כפרי. התמליל לקוח מדברי הנביא עמוס שגם הוא היה עובד אדמה ובמילים מועטות ופשוטות מיצה את עונות השנה שבחיי הכפר… המסגרת כולה היא כעין תהלוכה גדולה, כעין נהר הזורם בכיוון האחד והמסוים: ירושלים.
הלבני שמר על סגנונו הנאיבי בכל תקופות יצירתו. החל מהעיטור על גבי נייר או על גבי כלי הקרמיקה כמו גם על גבי אריחי הקיר שהיו לציור אחד גדול ומנומנטלי.היה אומן פורה ושפע יצירותיו הפזורות בבתים פרטיים ובמבני הציבור ברמת יוחנן מעיד על כך.
מסיבות שונות, אישיות וקיבוציות, לא זכה הלבני ולא זכתה יצירתו לפרסום ולהפצה לא בתחום הציור העממי ולא בתחום היצירה הקרמית.
קרדיט לכתיבה : נורית פיינשטיין, המכון להווי ומועד, רמת יוחנן, הטקסט פורסם באישורה ובאדיבותה של הגב' מירי פיינשטיין, המכון להווי ומועד רמת יוחנן.