אגרטל 'נשפך' (spill vase), או 'מחזיק לשפך' (spill holder) הוא אגרטל קטן גלילי או אגרטל תלוי על הקיר שיעודו להכיל סדים (splints), להעברת אש ממקור אחד למקור אחר, למשל להדלקת נר או מקטרת מאש דולקת באח. מהתיעוד ההיסטורי, הם כנראה מתוארכים למאה ה-15, אם כי תקופת השיא של אגרטלים שנעשו במיוחד היא המאה ה-19. 'אגרטלי שפך' עשויים מחדדי נייר מגולגלים (rolled paper tapers) היטב או ממקלות עץ דקים מאוד; אגרטלים לשפך עשויים ברובם מחרס, כולל פורצלן, אך נעשה שימוש במגוון חומרים אחרים, כגון עץ, ברזל, פליז או אפילו טפט לקיר. יש גם כמה דוגמאות שנעשו בזכוכית, אם כי אלו מוגבלות בעיקר לשנים 1840-1860.
אגרטל שפך נשמר בדרך כלל על מדף האח והיה מלא בשפכים ששימשו להעברת אש מהאח לנרות, מנורות, מקטרת או סיגר. גפרורים מסחריים, שהופיעו לראשונה באנגליה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19, היו מצרך יקר יחסית עד סוף המאה ה-19, ולכן מוטות השפך היו פתרון חסכוני יותר.
מ-1860 עד 1865 הייתה תקופת מעבר חשובה בהתפתחות של תאורה ואביזרים לתאורה ולהדלקת אש. מאוחר יותר, עם התרחבות השימוש בחשמל, אגרטלי שפך הפכו בהדרגה למיותרים, מכיוון שאנשים הסתמכו פחות ופחות על אש לצורך תאורה. אולם מאוחר יותר הם הפכו לפריטי אספנות יקרים בשוק העתיקות.
אגתה כריסטי מתייחסת לאגרטלי שפך בסיפורה "הפרשה המסתורית בסגנונות" (The Mysterious Affair at Styles) כך: "פוארו ניגש אל מדף האח... ידיו, אשר מכוח הרגל ארוך שנים יישרו באופן מכני את אגרטלי השפך על כרכוב האח, והם רעדו בעוצמה."