פופ ארט היא תנועה אמנותית אשר הופיעה במחצית שנות ה-50 בבריטניה ובסוף שנות החמישים בארצות הברית. התנועה הציבה אתגר בפני המסורות של האמנויות היפות עם הכללת דימויים מהתרבות הפופולארית (ומכאן שם התנועה) כמו פרסום, חדשות וכדומה. בסגנון אמנותי זה, החומר מועבר באופן ויזואלי מהקשרו הרגיל, מבודד, ומשולב בחומר אשר לכאורה אינו קשור בנושא. התפיסה שמאחורי התנועה מתייחסת פחות לאמנות לשמה ויותר לעמדות ולתפיסות אשר הובילו אליה. אמנות זו משלבת אספקטים מאמנות ההמונים כמו פרסום וספרי קומיקס. את הסגנון מתארים כתגובה לאקספרסיוניזם המופשט. בשימוש בחפצים מן המוכן ובדימויים המופיעים בה התנועה דומה לתנועת הדאדא. אמנות הפופ מציגה דימויים פופולאריים בניגוד לדימויים האליטיסטיים המופיעים באמנות ומדגישה אלמנטים בנאליים ואפילו קיטשיים באמצעות האירוניה. אמנות הפופ והאמנות המינימליסטית קדמו לאמנות הפוסט מודרנית. לעיתים קרובות אמנות הפופ משתמשת בדימויים מעולם הפרסום כמו לוגו של חברות – ודוגמא מובהקת הוא מרק קמפבל בו השתמש אנדי וורהול. בעוד האמנים מחוץ לארצות הברית ראו בסמלי התרבות האמריקאית ככאלה שהשפיעו על החברה הרי שאמני פופ אמריקאים חיו ממש את התרבות הזו.כבר בתחילת שנות החמישים נוסדה קבוצה של אמנים בבריטניה, אשר נחשבו כחלוצי הפופ ארט, ובה היו חברים ציירם, פסלים, ארכיטקטים, סופרים ומבקרי אמנות אשר בחנו את ההשפעות של אלמנטים מתחום הפרסום, הקולנוע, עיצוב המוצר, הקומיקס, המדע הבדיוני והטכנולוגיה. בארצות הברית זכתה תנועת הפופ ארט למקום של כבוד רק בשנות הששים. בעוד שבתחום הפרסום התבססו על אלמנטים של אמנות מודרנית הרי שהאמנים האמריקאים חיפשו דרך להתרחק מתחום הפרסום המסחרי. שני אמנים בולטים בתחום הפופ ארט בארצות הברית באותה עת היו ג'ספר ג'ונס ורוברט ראשונברג שאמנותם אף זכתה לכינוי נאו-דאדאיזם. רוי ליכטנשטיין הוא בעל עמדה חשובה בדומה לזו של שני האחרונים ואליו יש לצרף את אנדי וורהול וטום ווסלמן אשר שאבו את מקור השראתם ישירות מהתרבות האמריקאית הפופולארית כשאנדי וורהול הוא ללא ספק המפורסם מכולם. בשנות הששים קלאוס אולדנבורג התחבר אף הוא לפופ ארט ויצר בעיקר מיצגים ויצירות גדולות מימד בהשראת חפצים יומיומיים.