אחד מזיכרונות הילדות שלי היה הריח החזק שהכה בי בכל פעם שפתחתי את ארון כלי החרסינה בבית סבתי ז"ל ,
היה זה ארון גדול מיימדים, שכילד נראה היה ענק במידותיו, עשוי עץ כהה, פשוט בעיצובו אך חמור סבר ואריסטוקראטי, הריח היה ריח חריף של עץ, נפטלין ואלכוהול, כי בחלקו שימש גם כבר משקאות.
כילד צעיר הילך עלי הארון הגדול של סבתא חרות, קסם ברמה קמאית. חיכיתי תמיד שסבתי תפרוש למנוחת הצהריים שלה,
ובשקט ההייתי פותח את הדלתות הכבדות, נזהר שצירי הברונזה לא ישמיעו קול, נותן לריח החריף להכות בנחירי, מאפשר לאור ללטף את תכולת המדפים החשוכה בתוכו.
סבתי חרות, אהבה כלי חרסינה והארון היה גדוש בהם, מסודרים בערמות כשבין כל צלחת לזו שמעליה נחה מפית נייר, כדי שלא תשרוטנה זו את זו. היה שם הכל, כלי פורצלן ישנים ועתיקים מתוצרת מיטב יצרני הפורצלן בארופה שלפני המלחמה. חלקם צנועים יחסית ומעוטרים רק בזהב על רקע פסי קובלט כחולים כהים שנמתחו לאורך אימרת הכלים, חלקם מצויירים ביד באמאיל צבעוני בדגם פרחים ואחדים מעוטרים בעיטורי בלט מודגשי זהב שתארו סצנות שונות.
למדתי להפוך בהם, לבחון את חותמות היצרנים השונים, לדמיין מי אכל על הצלחות הללו לפני שהגיעו ארצה, לדירה הקטנה והצנועה בראשון לציון.
תמיד כשנפגשה עם חברותיה, גמעתי בשקיקה את הסיפורים שסיפרו על בתי משפחתן שנותרו מאחור, כשנאלצו לברוח על נפשם מאימת הנאצים. איך השאירו מאחור חיים שלמים ובתים מלאי רכוש, ותמיד נזכרו לספר, איך היה בבית ההוא, זה שנותר מאחור, על חדרי אוכל מפוארים, מאובזרים בריהוט כבד ונברשות בדולח מעל שולחן אוכל גדול, ולצידו, בכל סיפור, תואר ארון כלי החרסינה, לא משנה מי מחברותיה של סבתי סיפרה את הסיפור באותו יום, תמיד כשהגיעה לספר על כלי החרסינה של אמא שלה, קולה היה רועד מעט, המבט הושפל לצלחת החרסינה שסבתי הניחה קודם לכן תחת ערמת עוגיות שאפתה, והאצבעות ליטפו את אימרתה, כאילו מגשימה למספרת לרגע אחד, לשוב לעולם שהיה אז.
כשבגרתי, הבנתי שמרבית הבתים שנותרו מאחור נאנסו בזמן המלחמה, המעט שהובא ארצה נשמר יותר כמזכרות מאשר כלי אוכל לשימוש והדור שגדל אז בארץ, למד לתעב את כלי החרסינה הישנים שהזכירו את דור השואה והיו 'לראותם בלבד'.
בשנים שחלפו, קם לו עידן חדש, שקידש את המודרניות, לפעמים תוך רמיסת ערכי התרבות הישנה, בהעדרו המוחלט של חינוך לצרכנות תרבותית, קם לו דור שקידש את מדיחי הכלים והכלים החד פעמיים וזנח את תרבות האירוח הנפלאה של אירופה. כלי הכסף ומערכות הפורצלן נטמנו במחשכי הארונות, יחד עם כלי הקריסטל ומפות הבד הרקומות.
בחג האחרון, בערב ראש השנה, החלטנו אני ובת זוגי לארח השנה אצלנו, אבל לשם כך החלטנו לערוך שולחן לפי כל הקודים הישנים של סבתה שלי, שלפחות תוכל להשוויץ בפני חברותיה הפולניות בגן עדן.
על השולחן העתיק בחדר האוכל נפרשה מפת בד גדולה לבנה, עליה הנחתי בסדר מופתי מערכת כלי פורצלן גרמנית עתיקה, מעוטרת ציורי יד של פרחים באמאיל ובזהב על רקע אימרת קשקשים תכולה, כלי ההגשה המרכזיים היו חריגים בגודלם, והזכירו את הפאר שנקשר למערכות ההן, לצידן נח סכו"ם כסף עתיק שהושאל ממחסן בית המכירות הפומביות שלי, היה זה סכו"ם כסף עתיק ומרשים מתוצרת: 'טיפאני ניו יורק' ולהשלמת השולחן פוזרו לאורכו שורה מרשימה של גביעי קריסטל עתיקים ודקנטרים תואמים מהמאה ה-19.
כשישבתי לארוחת החג, עם האנשים שאני כל כך אוהב, חייכתי לעצמי, כי היה לי ברור שסבתא שלי מביטה בנו מלמעלה מרוצה למדי מהשולחן הערוך שלי.
בצילומים: מערכות אוכל עתיקות עשויות פורצלן מעוטר, שנמכרו בעבר בגלריה אגוזי תל אביב