שעוני כיס – Pocket Watches
שעוני הכיס היו מקובלים החל מן המאה ה-16 ועד מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה ה-20, עת החלו לייצר שעונים אותם ענדו על פרק היד – שעונים אשר בתחילה היו מיועדים לאנשי הצבא אשר שעוני הכיס לא התאימו להם לשימוש בעת שהייה בתעלות או בביצורים. לשעוני הכיס הייתה ברוב המקרים שרשרת כדי לחברה לחגורה או לדש הבגד שנועדה למנוע את אובדן השעון או את נפילתו בעת שהוא מוצא מן הכיס. שעוני כיס אחרים היו מחוברים למעין רצועת עור או מעין כיס מעור כאשר שרשרת ארוכה לא התאימה. כיס עור זה הגן גם על פני השעון. שעוני נשים אף הם היו מחוברים לרצועת עור קצרה שהייתה יותר דקורטיבית מאשר פונקציונאלית. על שרשרת השעון היו תולים לעיתים גם אביזרים שימושיים אחרים כמו מפתח למתיחת קפיץ השעון או חותך סיגרים לדוגמא. שרשראות לשעונים התאימו גם להשחלה בלולאת הבגד, סוג שהיה מקובל מאד על כרטיסנים וקונדוקטורים ברכבות.
אמנם שעוני כיס היו קיימים כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה ובגרמניה אך רק, כאמור, במאה ה-16 החל יצור סדיר של שעונים כאלה, תחילה בגרמניה ולאחר מכן ברחבי אירופה. לשעונים הראשונים היה רק מחוג שעות ומחוג הדקות הופיע רק במאה ה-17. שעוני כיס בשילוב חלקים שיוצרו באופן מכני הופיעו בארצות הברית בתחילת המאה ה-19.
השעונים הראשונים היו גדולים יחסית, כאמור עם מחוג שעות בלבד וללא כיסוי זכוכית אלא כיסוי מתכתי על ציר אשר הגן על השעון. ניתן היה להצמיד את השעון לבגד או לענוד אותו על שרשרת סביב הצוואר. לשעונים היו צורות שונות והיו לאו דווקא עגולים.
רק במאה ה-17 החלו גברים להשתמש בשעוני כיס, בעוד הנשים המשיכו לענוד את השעון על שרשרת מסביב לצוואר. כדי להתאים לנשיאה בכיס היה צורך לעצב את השעונים בגודל ובצורה מתאימים, כשהם שטוחים במידת האפשר ועם זכוכית להגנה. בתחילה מתחו את השעון באמצעות מפתח מצידו האחורי של השעון. עד המחצית השנייה של המאה ה-18 שעוני הכיס היו בבחינת מוצר מותרות בעוד לקראת סוף המאה ה-18 שעוני הכיס, למרות היותם עשויים כמעט לגמרי בעבודת-יד, החלו להיות נפוצים יותר.
מנגנוני השעונים הראשונים היו רגישים, שבירים, והשעונים היו מאד לא מדויקים. עם הזמן שופרו ושוכללו המנגנונים עד אשר בתחילת המאה ה-19 נוצרו המנגנונים אשר הביאו לדיוק ולמעשה קיימים עד היום בשעונים אנאלוגיים. בארצות הברית החלו במחצית המאה ה-19 לייצר שעונים בהם ניתן היה להחליף חלקים אשר יצאו מכלל פעולה ובכך להוזיל את עלויות השעונים. מנגד יצרני שעונים שוויצריים אשר נוכחו לדעת שלא יוכלו להתחרות במחיר החלו להתחרות באיכות ובדיוק בהובלת משפחה משאפהאוזן, שוויצריה, אשר היו המובילים בתחום.
התפתחות תנועת הרכבות בסוף המאה ה-19 הובילה לשימוש נרחב בשעוני כיס אשר היו חייבים להיות מדויקים ומתואמים כדי להגיע לתזמון מושלם של תנועת הרכבות וכמו כן נקבעו כללים מדויקים לגודל השעון, למספר היהלומים שבו, לגודל הספרות על הלוח ועוד ועוד.
שעוני כיס מתחלקים למספר סוגים: אלה אשר אין להם מכסה עליון ממתכת אשר מגן על הזכוכית; שעונים בעלי מכסה עליון ממתכת להגנה מאבק, שריטות ונזקים אחרים, וישנם כאלה אשר במרכז המכסה יש מעין חלון המאפשר לראות את השעה גם ללא פתיחת המכסה.
מן המאה ה-16 ועד השליש האחרון של המאה ה-19 אפשר היה למתוח את שעוני הכיס רק באמצעות מפתח מיוחד. היה צורך לפתוח את המכסה האחורי כדי למתוח את השעון.
במחצית המאה ה-19 הומצא מנגנון המתיחה וחדלו להשתמש במפתח המיוחד למתיחת השעון – המצאה זו הייתה של יצרני השעונים המפורסמים Patek Philippe.
שעוני הכיס העתיקים היו מאז ומתמיד פריט לאספנים: בעוד אספנים מסוימים מתמקדים בשעונים של יצרן מסוים, תקופה מסוימת או עיצוב מיוחד, הרי שאחרים ישקיעו בשעוני כיס נאים במיוחד או בעלי ערך רב בשל המתכת מהם הם עשויים – כסף או זהב. שעוני כיס מבוקשים על ידי אספנים הם אלה שהיו בשימוש עובדי הרכבות במאה ה-19 ונוצרו על ידי חברות בריטיות או אמריקאיות ובעיקר אלה של חברת Waltham Watch Company למרות שגם אלה של חברת Elgin וחברות אחרות גם הם מבוקשים. כל השעונים שנוצרו על ידי חברות מוכרות מוחתמים בסימן היצרן וכנראה יהיו גם מוחתמים במספר סידורי – מספר זה מאפשר לדעת את תאריך יצור השעון ואת האותנטיות שלו.
