חי משנת 1917 עד 2006
נפתלי סלומון,( 2006- 1917), נינו של יואל משה סלומון. היה צייר שזכה בעיקר לפרסום ולהוקרה על ציורי א"י אך גם על ציורי הדמויות שלו.
נפתלי בא מבית חרדי בירושלים. אביו היה רב, אבל הוריו היו מאוד ליברלים. הוא ואחיו למדו בבית ספר חילוני כדי לקבל השכלה כללית. אחיותיו למדו באוניברסיטה.
נפתלי צייר מגיל עשר. לא היה יום בלי ציור. עם תום הלימודים בתיכון הצטרף לסטודיו של אבני בתל-אביב. . "אחרי שלוש שנות לימודים אצל אבני, נגמר לי הכסף ולא יכולתי לשלם עבור השיעורים. אבני אמר לי: "לא צריך כסף, רק תישאר". הייתי אסיר תודה ולא עזבתי אותו גם כאשר שטרייכמן וסטימצקי עזבו אותו ואחר כך הקימו את 'הסטודיה' ומאוחר יותר את 'אופקים חדשים'. "
סלומון נשאר עוד שנה בסטודיו של אבני ושיכלל את יכולותיו ואת שליטתו. מהשפעתו של המורה הדומיננטי על פלטת הצבעים שלו התקשה להשתחרר במשך זמן רב: "כשגמרתי ללמוד אצל אבני לקח לי כמה שנים להשתחרר מן האפרוריות שלו. עד שיום אחד קמתי וזרקתי כמה צבעים מהפלטה, שלא תהיה לי ברירה ואצייר בצבעים אחרים. החזרתי את הצבעים לפלטה רק כאשר הרגשתי שאני שולט בהם ולא הם בי"
בתקופת הצנע גר בחולון לידי פרופסור שור, ולמד אצלו פילוסופיה של האמנות. "יום אחד שור שאל אותי: ממי ירשת את הכישרון לציור? אמרתי לו: למרות שאני דור שביעי בארץ, אני יודע שהסבא הראשון שהגיע לארץ מליטא היה צורף זהב, והראיתי לו גביע שנשאר במשפחה. שור אמר לי: "מכאן זה בא, וכמה שלא תתאמץ, הרישום שלך יהיה יותר טוב מן הצבע". אמירה זו הכניסה אותו לאמביציה להתמודד עם הצבע בדרך חדשה.
ציוריו של נפתלי סולומון מאופיינים כמעט בכל סגנונות הציור. איש הארץ הזו, אוהב אדם, הומניסט, נפשו יוצאת אל מראות הארץ הנבחרת ואנשיה, כבר למעלה מחמישה עשורי שנים הוא מצייר נופים אנושיים בארץ ישראל, כפי שהוא רואה אותם בעיניו שלו. אהבתו העמוקה לארץ ומראותיה, לבני משפחתו, לתלמידיו הציירים ולכל הסובבים אותו - מוצאת את ביטויה בכל משיכת צבע שהוא מעצב במכחולו.
לנפתלי סולומון יש גישה מיוחדת משלו לציור הממזג את הציור האירופי הקלאסי שלו עם מאפיינים מקומיים. מוטיב האור בציוריו הוא המקשר בינהם. ציורי בני המשפחה מהווים אצל נפתלי סלומון מקור לא אכזב לתיאורי דמויות הקרובים לליבו, תיאורים בהם הוא מפתח שפה אישית של תיאורי שפת גוף, אפשרות לביטוי וירטואוזי של כוחו בעיצוב ציורי פורטרט קלאסיים איכותיים.
"דמויותיו של נפתלי סלומון, ממש כמוהו, מסמלות את התום, הנאיביות, את האסרטיביות שבחיים, את הרצון והפתיחות לתת ולהעניק, לסייע ולתת יד לכל דורש. אצל סלומון מוקרן האור הפנימי מתוך ליבה ופנימיותה של הדמות המצוירת, עולה החוצה שוטף ושוצף באור אמיתי חיצוני, אור ארצישראלי - היוצר מרקם מדהים של צבע וסימפטיה המאפיינת את העבודה כולה. ה"ציור הסולומוני" הטיפוסי, מתאר בעזרת הנוף המקומי והדמויות הלקוחות מן הישוב ומהסביבה בה הוא חי ויוצר, את העבר, את ההווה ואת נוכחותו של הקיום העתידי".
בהיותו בן 85 זכה לפתוח באופן אישי את תערוכתו המרשימה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן( 2002). במשך כל אותה תקופה המשיך לעבוד באובססיביות שלא תאומן בסטודיו שבביתו בראשון לציון, מנסה להתמודד עם מחלתו הממארת המתקדמת, בסוף לא עמד גופו בתלאותיה והוא הסתלק לו מן העולם. בכך הסתיים פרק חשוב בקורותיה של האמנות הישראלית, יחד עימו הלכה לעולמה תקופה של נאיביות אמנותית כנה, תקופת יצירה שהניבה מאות יצירות אמנות בעלות ערך רב. (מתוך אתר משפחת סולומון).