חנה לרנר


חי משנת עד 1997

לרנר נולדה בשם חנה רובינשטיין בשנת תרס"ט בסטרטוב שברוסיה, בתם של אשקה וברוך רובינשטיין. למדה פרסקו בבית הספר הגבוה לאמנות פלסטית "פרסקו" בוורשה ותולדות האמנות באוניברסיטת ורשה. ב-1935 זכתה בפרס עיריית ורשה.

בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל והתגוררה בהדר הכרמל שבחיפה, באותה שנה עברה לתקופה קצרה לתל אביב שם למדה ציור במועדוני תלמידים והציגה ציור קיר ביריד המזרח השני לזכר קורבנות ההתיישבות.

ביצירותיה הרבתה להשתמש במשטחים רחבים וגבוהים בקומפוזיציות צבעוניות ודקורטיבית, תוך שימוש במגוון חומרים: אבן, זכוכית, חרסינה וחומרים סינתטיים, והתמקדה בנושאים הקשורים לצפת, וליהדות.

לרנר נישאה לאריה לרנר, מבקר אמנות, מתרגם ועורך, חבר מערכת "דבר", בנו של המשורר העברי יעקב לרנר. יחד עמו הייתה ממייסדי "קריית האמנים" בצפת, לאחר כיבושה על ידי "ההגנה" במלחמת העצמאות ב-1948.

מעבודותיה הבולטות: ציור קיר בבית הנשיא בירושלים; ויטראז' בבית הכנסת הגדול בתל אביב; תמונת קיר במלון גינוסר שעל יד הכנרת; ויטראז' ושלושה קירות בספרייה, באודיטוריום ובבית המדרש של ישיבת פלטבוש בניו יורק; שישה קירות בחלוקה לשישה סדרי משנה בישיבה התיכונית קריית נוער בירושלים.

בשנות פעילותה הוסיפה מאיוריה ורישומיה למספר ספרים, בהם דרך עקובה" של אריה ליפשיץ (1978), ו"המארב" של שמאי גולן (1983).

ב-1964 זכתה בפרס חברת מאייר על הצעתה למוזאיקה להנצחת הגימנסיה הרצליה בתל אביב.

לרנר נפטרה בסתיו 1997, ונטמנה בבית העלמין בהר הזיתים לצד בן-זוגה.

*מתוך ויקיפדיה