עַרַבֶּסְקַה (מצרפתית: arabesque) היא מוטיב עיטורי המציין מערך מופשט של קווים וצורות החוזרים כדגם.
פירוש ההגדרה ערבסקה באומנות האירופאית - המושג ערבסקה כפי שמוכר לרוב האנשים הן עיטורי התחרה הערבים שנהוג לראות באומנות איסלאמית בעיקר אבל גם בארכיטקטורה ואומנות מחוץ לה. המושג הזה הושאל לאומנות המערבית והוא נוטה להתערבב עם המושג גרוטסקה. בכדי להבין מה ההבדל נדבר קודם כל על המושג גרוטסקה אשר לקוח מהמילה גרוטו (מערה) ומתאר את ציורי הקיר שנמצאו בחפירות של רומא העתיקה (וכנראה המקור הראשוני הוא ארמונו של הקיסר נרו) שמציגות דמויות מוזרות בחלקן היברידיות של חיות, בני אדם, מפלצות, והכלאות של בני אדם וחיות אשר כולן מרחפות בחלל ולעיתים נעזרות בעלווה ועיטורים מסולסלים כדי לחבר ביניהן.
כבר במאה ה-14 החלו להופיע ציורים בסגנון והם עיטרו ארמונות רומאים ואפילו את הוותיקן אבל את חותמה החלה להשאיר כאשר האומן ז׳אן ברה ובנו החלו לאמץ את הסגנון במאה ה-17 תחת שלטונו של לואי ה-14 וכמו תמיד הצרפתים יודעים איך לקחת משהו טוב ולהפוך אותו לנעלה. הסגנון בצרפת החל במקביל לבארוק הצרפתי והוא זכה לעושר ויזואלי אשר חרג בהרבה מהגרוטסקות הנוקשות של הרומאים; יצורים פנטסטים, גירלנדות, עלווה מפותלת, לפידים, אלים, חיות ומה לא השתתפו באורגיה ויזואלית עוצרת נשימה, הגרוטסקות גם עזבו את הקיר והחלו להופיע על לחות עץ, שטיחי קיר, רהיטים, פורצלנים ועוד. דוגמאות מופלאות לציורים גרוטסקים מתקופת הבארוק הצרפתי על לוחות קיר אפשר למצוא בשאטו וו לה ויקומט ובאוטל דה לוזאן בפריז.
את ברה ירש קלוד אודרה השני ואחריו, בנו קלוד אודרה השלישי.
אז למה הם כל כך חשובים? כי זה לא נגמר פה. בשנת 1698 הזמין המלך לואי ה-14 דקורציה לחדרים בשאטו דה מרלי (ארמון תענוגות לא רחוק מוורסאי), המלך, שהתעייף מהבארוק הפומפוזי והשיש היקר, לא אהב בלשון המעטה את מה שעיצב עבורו אדריכלו מאנסר והתפקיד עבר למעצב אנונימי בחצר המלך בשם פייר לפוטרה, לפוטרה לקח את העיטורים שמסביב לגרוטסקות וגילף אותן לתוך העץ ותוך כדי כך פרץ את המסגרת שכלאה את הדוגמא לאורך השנים, לפוטרה בעצם זרע את זרעי סגנון הרוקוקו והחל את האופנה של מה שאנחנו רואים עכשיו בסלונים הצרפתיים- לוחות קיר עם עיטורים מגולפים מוזהבים הלא הם הבוואזרי.
בתקופה זו גם גילו את הרקולנאום ופומפיי אשר מלאות בדוגמאות כאלה, ברוח התקופה ובשילוב עיטורי הלהבה והעלווה המופתלת של סגנון הרוקוקו דוגמאות אלה הפכו לקלילות יותר ובתקופה זו צץ המושג ערבסקה בהקשר של דוגמאות אלה אשר כבר השתמשו בהן פחות בדמויות גרוטסקיות ויותר במוטיבים מפותלים מהטבע וברקדנים, ליצנים, ציפורים וקופים מרקדים. את הסגנון הקליל אהב אנטוואן וואטו אשר אפשר למצוא לוחות ערבסקה מצויירים שלו בלובר.
סגנון השינווזרי (מוטיבים מהמזרח ובעיקר מסין) גם אימץ בחום את הלוחות המצויירים אשר בהם רואים דמויות אסייתיות (או איך לפחות שהארופאים של אותה תקופה חשבו שהם נראים) בשילוב פגודות ומוטיבים אחרים מהמזרח הרחוק.
גילוי הפורום ברומא באמצע המאה ה-18 ביחד עם הרקולנאום ופומפיי הביאו בסופו של דבר ללידתו של הסגנון הניאו-קלאסי אשר החל את דרכו בשנות החמישים של המאה ה-18 בסלוני האוונגרד בשם הטעם היווני והמשיך להתפתח בשנות השישים עד שהגיע בשנות השבעים לבשלות. בסגנון זה אפשר לראות את העיטורים המוזהבים באותו מבנה סימטרי אשר ממוסגר בנוקשות ומזכיר בצורתו את האיורים הגרוטסקים רק הפעם בעץ מגולף ומוזהב, גם מקומם של הלוחות המצויירים לא נפקד והם לעיתים שולבו עם עיטורי עץ מגולפים.
לסיכום הגרוטסקה מתייחסת יותר לדמויות והערבסקה מתייחסת יותר לעיטורים המתפתלים ומסתלסלים המחברים ביניהן, עד המאה ה-18 היה יותר דגש על הדמויות (הגרוטסקה) ובמאה ה-18 היה יותר דגש על העיטורים (הערבסקה). כך או כך באומנות המערבית כשאומרים את האחד או את השני מתכוונים באופן כללי לאותו הדבר גם אם לא מודעים לניואנסים. (הטקסט באדיבותו הרבה של ידידי רונן סאס).
פירוש ההגדרה ערבסקה באומנות המוסלמית - המקור האיקונוגרפי העיקרי של צורות הערבסקה הוא במוטיבים צמחיים כדוגמת מוטיב השריגים. מקורות אחרים המופיעים בעיקר באמנות המוסלמית הם טקסטים מן הקוראן הנשזרים לדגם מופשט.