הולדת ונוס
ציור טמפרה על בד מ1483-1485. ציור פורץ דרך של סנדרו בוטיצ'לי האיטלקי, שבהרבה אופנים מהווה אבן דרך במעבר מימי הביניים אל הרנסנס באירופה. הציור אומנם מכונה "הולדת ונוס" אך למעשה הוא מתאר רגע אחר בסיפור המיתולוגי, בו מגיעה ונוס (או אפרודיטה, לפי היוונים) אל החוף בקפריסין על גבי צדפה.
לפי המיתולוגיה, הטיטאן קרונוס כרת את אשכיו של אורונס, אביו והשליך אותם לים. מעשה זה הביא בסופו של דבר להולדתה של ונוס בתוך הים, ולאחר מכן הובלה, כאמור על צדפה אל החוף. מצד שמאל בציור, האל זפירוס (אל הרוח המערבית) נושף רוח כדי להביא את ונוס אל החוף. משערים שהדמות שאיתו היא הנימפה כלוריס, אותה הוא חטף לפי המיתולוגיה והדמות הממתינה לונוס על היבשה היא כנראה פלורה (אלת הפרחים, הפרות והאביב).
הציור צויר באמצעות Egg Tempra – תערובת של חלמון ביצה ופיגמנט, עם מעט מים. הטמפרה הייתה בשימוש רחב במשך שנים רבות עד שהוחלפה בהדרגה, בסופו של דבר בצבעי השמן בתקופת הרנסנס. החסרונות של מדיום זה הם שאי אפשר להכין כמות גדולה של חומר מראש, שכן הוא מתייבש במהירות, לכן גם לא ניתן לצייר איתו "רטוב על רטוב" ולערבב גוונים שונים באותה שכבה, אלא נדרש תכנון קפדני וציור בשכבות. צריך גם להיות מאוד מיומן ולדעת מה הגוון הסופי של החומר בעת הייבוש, כי הוא משתנה בסוגים שונים של טמפרה. היתרונות הוא שהוא אינו נסדק ברבות השנים והגוונים של הציור נשארים חיים ולא מצהיבים. בוטיצ'לי, שהיה גם צורף בהכשרתו, שילב בציור, בייחוד בהיילייטס, חלקיקי זהב טהור.
בוטיצ'לי, כמו רבים מהאמנים בפירנצה בזמנו, עבד תחת הפטרונים העשירים והחזקים ביותר באיזור – משפחת מדיצ'י. ההשערה היא כי הציור היה מיועד להיות באחד הבתים שלהם מחוץ לעיר, כיוון שצויר על בד קנבס עדין (ולא על עץ כפי שהיה מקובל יותר בזמנו). המדיצ'ים היו עשירים כקורח, אך גם העריכו והבינו באומנות, והיו עם רוח מודרנית אשר עודדה את האינדיבידואליזם והקדמה, לכן התאפשר לבוטיצ'לי לצייר ציור שהנושא העיקרי בו אינו קשור לדת הנוצרית.
בוטיצ'לי פורץ דרך בכך שהוא מצייר לראשונה דמות נשית עירומה, שאינה מן הכתבים הדתיים. העירום כאן הוא אומנם אינו בוטה, ודמותה אף כמעט א-מגדרית במבנה גופה, אך הוא מוצג לגאווה ואין כאן כל בושה או חטא מרומז (כמו שהיה נהוג לצייר את חווה בחטא גן העדן). יש הטוענים שהייצוג הכמעט לא-נשי של ונוס נועד לתאר את תפקידן של הנשים במשפחת מדיצ'י – להיות האמונות על הבאת הדור הבא למשפחה המפוארת. כלומר חיי המין במשפחה נועדו פחות לשרת את תאוות היצרים ויותר לממש את הצורך לשמור על השושלת.
כיוון שמדובר באחת היצירות המפורסמות שלו, רבים חושבים שבוטיצ'לי לא היה מספיק מהוקצע באספקטים הטכניים של הציור – הוא צייר דמויות ללא צללים מוטלים, האנטומיה נראית מוזרה ולא הגיונית, הגלים ברקע נראים גרפיים ולא אמיתיים וכו'. עם זאת, בהסתכלות על עבודות שלו הקשורות בנושאים דתיים, אנחנו רואים שבוטיצ'לי מקפיד לתת מראה מציאותי יותר להתרחשויות, וזה מכוון – את הציורים בנושאים הדתיים הוא רצה להציג כ"אמיתיים" ואף היסטוריים, את הציורים העוסקים במיתולוגיה הוא קשר יותר לדמיון ולפנטזיה ולכן הרשה לעצמו להרפות "מהכללים" הנהוגים בציור המתאר מציאות.
למרות שהיו ניצנים רבים של אינדיבידואלית ותקופת הרנסנס קרמה עור וגידים, עדיין ההשפעה של הכנסיה והצורך לעסוק בנושאים דתיים באה לידי ביטוי גם בציור הזה – הקומפוזיציה של הציור מרפררת לציורים קודמים העוסקים בהטבלה של ישו, הצדפה שעליה מגיעה ונוס אל החוף, אשר במיתולוגיה מתקשרת יותר למיניות נשית ופוריות – מייצגת בנצרות גם אלמנט הקשור להטבלה.
לקראת סוף המאה ה15 הגיע לפירנצה נזיר דומיניקני בשם ג'ירולמו סבונרולה, אשר ניסה בכוח רב "להחזיר את העיר לדרך הישר". הוא התנגד רבות לאג'נדה המודרנית של משפחת דה מדיצ'י ופעל להפטר מהרבה יצירות אומנות שסטו מדרך הדת הנוצרית, לכאורה. יש הטוענים כי בוטיצ'לי היה תומך נלהב של סבונרולה ואף שרף ביוזמתו כמה מיצירותיו שהיו "לא נאותות". בחירת הצד של בוטיצ'לי כנראה דחקה אותו לשוליים ומעמדו פחת בצורה דרסטית בעולם האומנות, ורק כמה מאות שנים מאוחר יותר עלתה שוב קרנו.
הדמות הנשית בציור, היא האצילה סימונטה וספוצ'י, שהייתה המוזה של בוטיצ'לי והופיעה במספר ציורים שלו. היא הייתה נשואה למרקו וספוצ'י (קרוב של אמריגו וספוצ'י, מגלה הארצות) והייתה פלגשו של ג'וליאנו דה מדיצ'י. היא נפטרה בגיל 23 בלבד (9 שנים לפני השלמת הציור המדובר), מסיבוך של מחלת השחפת. בוטיצ'לי שהעריץ את יופיה, ביקש להקבר למרגלותיה ובקשתו אכן נענתה מספר עשורים לאחר מכן.
אגב, קני הסוף המצוירים בציור, אינם צומחים בים אלא במים מתוקים. יש הטוענים כי בוטיצ'לי ניסה לרמוז לאיבר מינו החתוך של אורנוס, שהביא להולדתה של ונוס, ואולי מדובר אף בבדיחה פנימית עם חבריו בפירנצה
(הטקסט נכתב ונערך על ידי אופיר סופר, והוא מפורסם כאן באישורו ובאדיבותו הרבה).