ה3 במאי 1808
ציור שמן על בד של פרנסיסקו דה גויה מ1814.
ציורים המתארים סצינות מלחמה, הן הרבה פעמים אפיים, מרשימים מאוד והמושא שלהם הוא לפחות גיבור אחד בד"כ. בציור העצוב והמצמרר של גויה, אין אף גיבור, בטח לא במובן הקלאסי, כולם חלק ממערכה שהתוצאות שלה לא יכולות להיות חיוביות.
הציור מתאר כיתת יורים של צבא נפוליאון הצרפתי עומדים רגע לפני הוצאה להורג של קבוצת מורדים ספרדיים. ב1808, נפולאון בונפרטה כובש את ספרד, בניסיון ליצור מצור ימי על בריטניה. הכיבוש על ידי נפוליאון התקבל ברגשות מעורבים אצל העם הספרדי – מצד אחד הכיבוש היה אלים וקשה היה לחזות את תוצאותיו לטווח הארוך, אך הייתה בו מעיין תקווה שיביא למהפכה, בדומה למהפכה הצרפתית, שתשחרר את ספרד מהאינקוויזיציה ותביא חופש לאזרחיה. תקווה זו התבדתה מהר מאוד.
גויה שנולד בסרגוסה, בנה את דרכו מעלה בהדרגתיות, בלימודים מפרכים ובעבודה קשה, עד שהגיע להיות צייר החצר של המלך קרלוס השלישי. למרות שהוא נודע בימינו הרבה בגלל הציורים האפלים יותר שצוירו בתקופה המאוחרת יותר שלו, גויה נהג לצייר פורטרטים מלכותיים נוצצים וציורים צבעוניים ומוארים ולמעשה משויך לזרם הרומנטיקה הקיטשי. עם זאת, גם בתקופה "המוארת", אפשר לראות ביקורתיות רבה שלו כלפי בני מעמד האצולה ובית המלוכה בפרט. מבקר אומנות צרפתי מאותה תקופה העיר על פורטרט בו הוא צייר את משפחת המלוכה כי המלך והמלכה נראים בציור כמו "האופה מפינת הרחוב ואשתו לאחר שזכו בלוטו".
גויה נותר במעמדו כצייר מלכותי, לפני, תוך כדי ואחרי הכיבוש הצרפתי וניכר שזה השפיע מאוד על תפיסותיו את המציאות ועל סגנון הציור שלו. כפי שרואים בציור המדובר, אומנם מדובר בציור פיגורטיבי, המתאר מציאות, אך גויה כבר אינו מקפיד כבעבר על "ריאליזם" מדוקדק, ומתמקד יותר ברגש המובע על ידי הדמויות והדרמה הנוצרת מכתמי האור והצל בציור.
הדמות שבמוקד היצירה, מורד ספרדי הלובש חולצה לבנה, מניף את ידיו (יש שיאמרו שמרומז על צורת הקורבן של ישו), במבט ספק מבועת ספק מחאתי על אקט ההוצאה להורג. לצידו נזיר המתפלל, ועוד שני מורדים מבועתים מגורלם הקרב. תחתם נערמו כבר כמה גופות מדממות ומשמאלם (בצד ימין בציור) ממתינים בשורה ארוכה מורדים נוספים, להוצאתם להורג. כיתת היורים הצרפתיים עומדים בשורה הדוקה, מחוסרי פנים, ומכוונים את הרובים אל עבר קבוצת המורדים הממתינה לגזר דינה, שנקבע ללא משפט, כאקט הרתעתי של מפקדי הצבא הצרפתי להשתקת המרד. למרות שבמבט ראשון כל האנשים בציור הם בגובה דומה פחות או יותר, במבט שני רואים כי המורדים בעצם כורעים על ברכיהם, כנראה בהוראת המוציאים להורג, ואם הם היו עומדים הם היו כנראה גבוהים בהרבה מהחיילים. גם האור, הלא טבעי המגיע מעששית גדולה המונחת לרגלי החיילים, מאיר את המורדים בלבד ומעצים את הדרמה.
לכאורה הציור מתאר את "קבוצת הרעים" בדמות כיתת הירי של הצבא הצרפתי ו"קבוצת הטובים" בדמות המורדים הספרדיים המוצאים להורג, אך ניתן לראות גם רבדים עמוקים ומורכבים יותר. גויה נמנע מלהציג את פניהם של החיילים, ובכך מרמז על כך שאינם אנושיים אך בו במידה גם מטיל את האחריות למצב על הגנרלים של הצבא, מכונת המלחמה של נפולאון ולא על האנשים בשטח. המורדים, המוארים באור העששית, מודעים לכך שההתקוממות שלהם ושפיכת הדם של החיילים הצרפתים יום קודם (אירוע שמתאר גויה בציור המקביל "ה2 במאי 1808"). עם זאת הם כבר לא מנסים להלחם יותר ומשלימים עם גורלם. גויה מתאר אותם כחסרי אונים, אולי מתוך רחמים על חוסר היכולת שלהם להתמודד עם המצב או כמתוך ביקורת שלא פעלו יותר כדי להציל את עצמם.
באופק החשוך, קצת לפני עלות השחר, רואים את צריח הכנסייה מבצבץ מעל המבנים האחרים. גויה אולי מרפרר למוסד האינקוויזיציה, שהביא את ספרד למצב העגום הזה בהשליטו כפיה נוצרית קתולית על האזרחים ומנע מהם חופש בחירה. ייתכן שזו אף ביקורת על האל עצמו, שלא עזר ומנע את שפיכות הדמים במלחמה הזו ובכלל.
ציור זה בפרט וציורים אחרים של גויה מהתקופה, בכלל, היו אבן דרך משמעותית בתולדות הציור המודרני והשפיעו מאוד על ציירים במאות שלאחר מכן, בעיקר על אימפרסיוניסטים. העובדה שצייר במעמדו של גויה צייר בצורה מאוד בוטה את אשר על ליבו, ולאו דווקא נכנע למוסכמות ולדרישות של בית המלוכה, אפשרו לציירים בדורות הבאים להסתכל אחרת על תפקיד הציור – לא רק כעל תיאור המציאות הקיימת או תיאור סצנות היסטוריות/מיתולוגיות אלא ככלי להבעת ביקורת על החברה והשלטון.
(הטקסט נכתב ונערך על ידי אופיר סופר, והוא מפורסם כאן באישורו ובאדיבותו הרבה).