יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס
ציור שמן על בד של ארטמיזיה ג׳נטלסקי, משנת 1620.
ציירים רבים ציירו את הסצינה התנכית הזו מספר יהודית, בו יהודית במו ידיה מצילה את העם היהודי משליטה זרה, על ידי תחכום ותושיה. היא הסתננה למפקד של נבוכדנאצר, הולופרנס, ועורפת את ראשו. אחד הציורים הבולטים ביותר הוא הציור של ג׳נטלסקי.
למרות הרנסנס שעברה אירופה החל מהמאה ה16 בתחומים רבים, ציירות נשים היוו מיעוט זניח בקרב העוסקים במקצוע, לא כל שכן כאלה שהתבלטו והצליחו בצורה מהותית, כמו ארטמיזיה ג׳נטלסקי.
ארטמיזיה נולדה לאב שכבר היה צייר מצליח אורציו ג׳נטלסקי, ובכך ״עקפה״ את המכשולים שנתקלו בהן רוב הנשים שרצו ללמוד באותה תקופה, כמו למשל האיסור על נשים לצייר מודל עירום מטעמי צניעות, העובדה שנשים לא יכלו להיות עצמאיות ורובן לא היו בעלות ממון ואמצעים משל עצמן.
ג׳נטלסקי, בחסות אביה, שהיה מקורב לקארוואג׳יו, התחילה לצייר מגיל צעיר וכבר לפני היותה בת 20 הגיעה לרמה גבוהה מאוד בציור. עם זאת, אחד מהמורים שאביה שידך לה, היה איש מפוקפק מאוד, שלימים אנס אותה וכפה עליה יחסי אישות מתמשכים בניגוד לרצונה.
בסופו של דבר, אביה של ארטמיזיה תבע אותו על ״השחתת הבתולין של בתו״, שזה הכי קרוב לתביעה על אונס שהייתה בזמנו, ואף ניצח במשפט. העונש היה הרחקה מהעיר רומא, ולא ממש נאכף, אך מדובר עדיין בהשג משפטי לתקופה.
ג׳נטלסקי ציירה את הסצינה של יהודית והולופרנס מספר פעמים, ונראה שהיא התחברה מאוד לסצינות תנכיות בהן נשים היוו את הגיבורות. הגרסה הזו היא האחרונה והמפורסמת יותר, עליה עבדה ארטמיזיה יותר שנים. הצבעים העזים בציור, הדם המתפרץ, תחושת המאבק והשרירים המתוחים כולם יוצרים אצל הצופה עוררות רגשית גבוהה. רבים סבורים שמדובר במעין דיוקן עצמי של הציירת, במעמד האונס שעברה, ואולי מה שהייתה מוכנה/מעוניינת לעשות לגבר שאנס אותה.
רמז עבה לכך הוא הצמיד אותו עונדת יהודית בציור, עליו נראית האלה ארטמיס (אלת הציד והבתולין). כמו כן בעדותה במשפט האונס, העידה ארטמיסיה שנסתה לתקוף את האנס בסכין, בדומה למה שמתרחש בסצינה של יהודית בציור. ארטמיסיה אף טענה שהייתה שמרטפית נוכחת בעת האונס, אך היא לא נקפה אצבע, בניגוד למשרתת של יהודית בציור של ג׳נטלסקי, שנראית מסייעת לה במאבק מול הולופרנס.
למרות ההצלחה הרבה יחסית לה זכתה ארטימיסיה, והעובדה שהייתה הראשונה לצלוח את האקדמיה בפירנצה (היא אף התקבלה כחברת האקדמיה), עדיין היא נתקלה בקשיים רבים כאישה-ציירת. את התשלום בגין הציור של יהודית, שאותו הייתה אמורה לקבל מבן משפחת מדיצ׳י, הצליחה בסופו של דבר לקבל בקושי רב ורק בזכות התערבותו של ידידה, גלילאו גליליי.
עם זאת, לימים, ובייחוד לאחר המהפכה הפמיניסטית, הפכה ארטמיסיה לסמל מהותי מאוד למאבק הנשים על שוויון זכויות.
(הטקסט נכתב ונערך על ידי אופיר סופר, והוא מפורסם כאן באישורו ובאדיבותו הרבה).