רפסודת המדוזה
ציור שמן על בד של תאודור ז׳ריקו מ1818.
שנתיים לקחו לצייר הצרפתי, ז׳ריקו, לצייר את הציור האפי, גדול המימדים (5/7 מטר) שטילטל בזמנו את עולם האומנות בכלל ואת צרפת ותושביה בפרט.
המדוזה הייתה ספינה צרפתית שהפליגה לאחת מהקולוניות שלה באפריקה ב1816 ועלתה על שרטון. רק 6 סירות הצלה היו על הספינה והן שימשו רק את הבכירים מבין המפליגים, כך ששאר 147 הנוסעים שנותרו ללא מקום בסירות הללו, מצאו את עצמם על רפסודה מאולתרת, עם מזון ויין מועטים ביותר. תחילה ניסו הקצינים הבכירים על סירות ההצלה לסחוב איתם את הרפסודה, אך מהר מאוד שהבינו שהיא מעכבת אותם, הם חתכו את החבל והשאירו את נוסעי הרפסודה לגורלם באוקיאנוס. הניצולים על הרפסודה, מתוך ייאוש, או אולי שוכרה, הביאו להתדרדרות מהירה של המצב. בתוך ימים ספורים חלק גדול מהנוסעים התאבדו, נרצחו או טבעו. הרצון לשרוד גרם לנוסעים, כבר לאחר 4 ימים להתדרדר לקניבליזם, ונראה שכל החוקים והמוסר כבר לא היו תקפים עוד על הרפסודה. לאחר 8 ימים נותרו על הרפסודה 15 אנשים בלבד.
ז׳ריקו התלבט באיזו מה״סצינות״ על הרפסודה לבחור, ובסוף החליט לתעד רגע שהוא בין תקווה לייאוש, כאשר הניצולים על הרפסודה ניסו לסמן לספינה שהגיחה באופק על ידי ניפוף בבדים. התקווה הפכה לייאוש כאשר הספינה המשיכה בדרכה ולא הגיעה לאסוף את הניצולים (בסופו של דבר היא כן חזרה אליהם מספר שעות לאחר מכן).
ז׳ריקו רצה לייצר ציור היסטורי אפי, כמו הציורים ההיסטוריים הקלאסיים, שנהגו לתעד רגעים גדולים בהיסטוריה האנושית, לרוב כאשר עומד במרכזם גיבור מובהק. הוא בנה את הקומפוזיציה עם מבנה ברור המוביל את הצופה בין הייאוש (הגופות המתות בתחתית הציור), אל התקווה (האיש המנופף אל הספינה באופק). ״הגיבורים״ בציור של ז׳ריקו הם האנשים הפשוטים, בניגוד לציורים ההיסטוריים הקלאסיים ובראשם מתבלט איש שחור. להציב איש שחור במעמד כזה בציור בתחילת המאה ה19 נחשב למהלך נועז, פרובוקטיבי וכמעט טאבו. העבדות בצרפת עוד לא הסתיימה באותה העת וצרפת שלטה במספר מדינות באפריקה כקולוניות שלה. כדי להעצים את ההתייחסות לניצולים כ״גיבורים״ הוא צייר אותם כמיטב המסורת הקלאסית - עם מבנה גוף שרירי ומסותת, למרות שבפועל בשלב זה הם היו כבר צנומים וכחושים עקב החוסר במזון ומים. הזווית שבה בחר ז׳ריקו לתאר את הציור גורמת לצופה להרגיש כאילו הוא ממש קרוב לדרמה המתחוללת. חלק מהפנים של האנשים בציור הם ניצולים אמיתיים שז׳ריקו ראיין כדי לחקור את הסיפור, בין היתר צייר גם את עמיתו למכחול דלקרואה (שכנראה הושפע מהציור, ביצירה המפורסמת שלו ״החירות מובילה את העם״). הוא העצים את הדרמה בציור על ידי תיאור הרגע בעת סופה המתחוללת, למרות שלפי העדויות היה מדובר ביום שמש בהיר.
ז׳ריקו רצה להעביר ביקורת רבה על השלטון (בראשות נפולאון בונפרטה) באמצעות תיעוד הסיפור של הרפסודה, שהתרחש רק שנתיים קודם לכן. הביקורת הייתה בין היתר על המעמדות בחברה הצרפתית (שרק הבכירים זכו להנצל בסירות הצלה), על הגזענות הרבה וגם על שחיתות שלטונית (רב החובל של הספינה מדוזה היה לא מנוסה וקיבל את תפקידו בגלל קשרים עם השלטון). ז׳ריקו לא זכה למכור את הציור בחייו (למרות שהרוויח לא מעט כסף באמצעות הצגה שלו בתערוכות), וכנראה בגלל הזעזוע שייצר הציור בטווח המיידי בצרפת, בגלל טריות הארועים והאופי האפל של הציור, הוא גם לא זכה להערכה ולתהילה שקיווה להשיג במולדתו. הוא נפטר בגיל 32 בלבד, ורק לאחר מותו מוזאון הלובר בפריז רכש את הציור לתצוגת קבע.
(הטקסט נכתב ונערך על ידי אופיר סופר, והוא מפורסם כאן באישורו ובאדיבותו הרבה).