אלמריק וולטר Almeric Walter, 1870-1959
אלמריק וולטר נולד בעיר סבר (Sèvres) בשנת 1870 ונודע בזכות יצירות הזכוכית שלו בשיטת Pâte de verre – בתרגום מילולי – "משחת זכוכית". שלא כמו בתהליך ניפוח זכוכית, בתהליך זה זכוכית מרוסקת מעורבת בחומרים מקשרים, ולעיתים קרובות בצבעים ובאמאייל, התערובת הנוצרת מוכנסת לתבנית שהיא למעשה הנגטיב של הפריט המוגמר. לאחר חימום בטמפרטורה הנכונה הזכוכית יוצרת חפץ חלול עם דפנות דקות או עבות בהתאם לכמות החומר שהוכנסה לתבנית.
את הכשרתו רכש אלמריק בסבר. באותה עת האמנויות הדקורטיביות בצרפת זכו לפריחה יצירתית כאשר דום וגאלה חידשו כה הרבה בטכניקות, צורות ושיטות של יצור זכוכית אמנותית. בנוסף, אמנים ואומנים נחשפו לתרבויות זרות ושונות וקיבלו השראה לחידוש ולשינוי. הנרי קרוס הושפע מזכוכית מצרית ומפיסול יווני וניסה ליצור פסלים צבעוניים מזכוכית מרוסקת. קרוס קיבל מלגה ממשלתית ב- 1891 למימון נסיונות שונים בסטודיו שלו בסבר באותה עת בה אלמריק היה סטודנט אצלו.
"פאט דה ואר" היתה בשימוש אצל אמני זכוכית מצריים ורומיים עוד בתקופות קדומות לפני הספירה. בצורה הפשטנית ביותר מדובר בתהליך של מילוי תבנית בגרגרי זכוכית, חימום הזכוכית בתנור עד התכתם של הגרגרים, קירור ושבירת התבנית, ניקוי וליטוש הזכוכית. היתרון של שיטה זו היא ביכולת להוסיף צבעים לתבנית. הקשיים של השיטה הם רבים: שבירת התבנית, בקרה לא מדויקת של הטמפרטורה, נזילת צבעים לא נכונה, חללים שנוצרים בזכוכית המותכת, אי היכולת לראות את הזכוכית בעודה מחוממת בתוך תבנית, הרס התבנית בתהליך השריפה וקושי במילוי צבע בתבנית תלת-מימדית.
אלמריק הצליח ליצור מהדורות של פריטי זכוכית דהיינו או שהצליח ליצור סדרה של תבניות זהות או בשל נסיונו בקרמיקה הצליח ליצור "תבנית אב" ממנה יצר מספר העתקי שעווה. אלמריק גם הצטיין בצביעה בדיוק במקומות בהם ביקש לצבוע. הוא הצליח ליצור תערובת זכוכית עם כמות גדולה יחסית של עופרת מה שיצר זכוכית רכה יותר אותה אפשר היה לשרוף בטמפרטורות נמוכות יותר. את הזכוכית הזו טחן למשחה עדינה ביותר וצבע בתוך התבנית בטרם הכניסה לשריפה.
עם סיום ההכשרה עבר אלמריק לעבוד במפעל בעיר אשר ייצר מה שקרוס הגדיר כ- “pâte-de-verre.”. חלוץ נוסף בתחום היה אלברט דאמוז אשר השפיע מאד על אלמריק הצעיר. הדור החדש של אמני "פאט דה ואר" פיתחו וריאציות ייחודיות של התהליך. אולם החדשן המוביל היה אלמריק אשר הכשרתו בהכנת תבניות ובעיטור השפיעו על יצירתו. עבודתו עם גבריאל לוי, פרופסור במפעל הממשלתי בסבר, הביאה אותו ליצירת "פאט דה ואר" שקוף. אנטואן דום, הבעלים של מפעל דום בננסי, הציע לוולטר אלמריק לרכוש את הזכויות על שיטתו. אלמריק התחיל לעבוד עבור דום ב-1904 עם המעצב הנרי ברג כדי להעצים את צבעי הזכוכית. לאלמריק הוצע סטודיו משלו, תנור ושימוש באמצעי הייצור. בתמורה דום זכו בכישוריו יוצאי הדופן של אלמריק. טווח החומרים, הידע, והכשרונות של אומני דום הביאו את עבודתו של אלמריק לשיאים טכניים חדשים. אלמריק הורשה לעבוד עם מספר פסלים, אמנים ואומנים מתוך עובדי מפעל דום ומחוצה לו. במשך עשר שנות עבודתו בדום הוא הרחיב את הידע שלו ורכש שליטה מלאה בטכניקות של יצירת ה"פאט דה ואר". מפעל דום נסגר בין השנים 1914 עד 1918 בשל מלחמת העולם הראשונה. אלמריק החליט שלא לחזור לעבודתו במפעל אלא הקים סטודיו משלו. הפרידה היתה ידידותית ואלמריק הורשה להשתמש בתבניות ובטכניקות אותן פיתח בדום. הוא העסיק פסלים אשר סייעו ביצירת תבניות ותמיד הביע הכרת תודה על תרומתם. השותף משכבר הימים, הנרי ברג'ה המשיך בשיתוף הפעולה עם אלמריק בסטודיו החדש.לאור זאת רואים לעיתים את אלמריק כאומן ומתפעל טכני ולא כיוצר. למרות משתפי פעולה רבים, עבודתו של אלמריק ניתנת לזהוי בקלות בשל שילובי הצבעים, העיטורים והצורה. העבודות אשר נוצרו בין 1920 ל- 1930 בסטודיו שלן מאופיינות על ידי צורות פיסוליות פשוטות ומושפעות מאד מאר נובו בעיטורי החרקים, הזוחלים או הדגים. טווח המוצרים כלל משקולות לנייר, כלים שטוחים, מגשים לחפצים קטנים, קערות וקופסאות עם מכסה, מגשים לעטים וקסתות לדיו. שינוי רדיקלי חל בעבודתו של אלמריק עם התפתחות תנועת אר דקו ועם המשבר הכלכלי. עם סיום תקופת האר נובו ועם הקושי שגילו הצרכנים ברכישת מוצרים לא חיוניים אלמריק נאלץ למכור באתרים ובחנויות פחות יוקרתיים לעומת שנות השיא שלו בשנות העשרים. הוא פנה לפסלים חדשים כמו Lejan,Corette,Houillon כדי לעדכן את סגנונו. היצירות החדשות היו לרוב תומכי ספרים, ציפורים חלולות ודגים אשר שימוש כאהילי מנורות, משקולות לניירות ודמויות של חיות שונות. הסגנון היה פשוט, בצבע אחיד ופני שטח מלוטשים למחצה. למרות המאמצים להסתגל לסגנונות המשתנים הסטודיו נסגר ב- 1939. אלמריק עזב את ננסי ה- 1930 לפני הגעת הכוחות הגרמניים. הוא חזר לסטודיו שלו ב-1945 אך לא שב לעבודתו וחיי בעוני וחוסר מעש עד מותו ב- 1959. אמני ה"פאט דה ואר" הספורים שמרו על סודות המקצוע ועם מותם נעלמה גם אמנות זו. אולם, בשל שיתוף הפעולה בין אלמריק לדום ושימוש בטכניקות ובידע על ידם נולד דור חדש של אמנים אשר המשיכו ליצור.