בבתי המלאכה של בצלאל מטעם ה"משרד הארץ ישראלי" יוצרה כל הסחורה המוכרת של בצלאל.
בתי המלאכה הללו היו בניהול המשרד הארץ ישראלי ואילו הפרופ' בוריס שץ היה אחראי רק על בית הספר (או בית המדרש כפי שקראו לזה אז). זאת, בשל העובדה שההסתדרות הציונית - שתמכה והחזיקה בבצלאל - מאסה בניהולו הכושל של פרופ' שץ שהביא להפסדים כספיים משמעותיים , והחליטה להעביר את הניהול של בתי המלאכה - שם יוצרו ושווקו המוצרים השונים - לידי הזרוע הביצועית שלה בארץ שהיה באותה עת המשרד הארץ ישראלי בניהולם של ארתור רופין ויעקב טהון.
הסיפור שעומד מאחורי תרמילי הפגזים הללו אינו מוכר כל כך. מדובר בתרמילים / זבילים שהיו שיירים של פגזים גרמניים שהצבא התורכי עשה בהם שימוש, ואיכשהו כמות של כמה מאות תרמילי פגזים שכאלו התגלגלו לידיהם של אנשי בצלאל. עם כניסת הבריטים לארץ, נאלצו להצהיר על העובדה שהם מחזיקים בתרמילי הפגזים הללו, שנחשבו ציוד צבאי לכל דבר ועניין. בתחילה, הבריטים אפשרו זאת, אבל בשלב מסוים החרימו מבתי המלאכה של בצלאל כ - 1,000 תרמילים שכאלה ולמעשה עצרו את העבודה בתחום זה. הישוב היהודי - כולל באמצעות בכירים מאד בו - עשה ניסיונות לא מעטים להשיב את תרמילי הפגזים המוחרמים אך ללא הצלחה. הזבילים הללו הוכרזו כציוד מוברח (קונטרבנדה - כפי שהם מכנים זאת בהתכתבויות) ולא החזירום לבצלאל. לאור זאת, כמות התרמילים המעוטרים שיוצרה מוגבלת לעומת מה שאמור היה להיות בשוק.
מצורפים צילומים של שתי התכתבויות מקוריות שברשות אזרח ישראלי בעל קשר משפחתי לבצלאל המאששות את הכתוב כאן.