OLD PARIS PORCELAIN – "פורצלן צרפתי ישן" – מתייחס לא ליצרן פורצלן צרפתי יחיד אלא לקבוצה של יותר משלושים יצרני פורצלן בעיר פריז בין מחצית המאה השמונה-עשרה ועד סביבות שנת 1870, בתום תקופת נפוליאון השלישי. את המונח טבעו בתום התקופה האמורה. אומני פריז השונים, בעיקר בחלקה הצפון מזרחי של העיר, חדלו מליצר פורצלן. היה עליהם להתמודד מול היצרנים מסבר SEVRES)) אשר יצרו עבור בית המלוכה של המלך לואי ה-15 במרחק לא גדול דרומית לפריז. כדי למזער את התחרות המלך אפילו חוקק חוקים שהגבילו את פעילותם של יצרני הפורצלן האחרים. אך כאשר הסתבר שליצור הפורצלן היתה משמעות חיובית גדולה על כלכלתה של צרפת, ה"פרוצלן הישן" נהנה משגשוג. למעשה, יצרני ה"פורצלן הישן" נהנו מן התחרות שביניהם אלא שאפילו היו זריזים יותר מהיצרנים עבור בית המלוכה. יצרני הפורצלן בפריז מצאו פטרונים מקרב האצולה, ואמצו מהר יותר אפנות משתנות וסגנונות חדשים. בתחילת המאה ה-19 עבדו כמעט כל יצרני הפורצלן בפריז בשיטה חדשנית הודות לגילוי הקאולין ליד לימוג'.
כמעט ולא היו חותמות אשר ייחדו את הפורצלן הישן. למעשה כ-70% מהיצור באותה תקופה לא הוחתם כלל. רוב אומני הפורצלן ציירו ועיטרו כלי פורצלן לבנים אשר יוצרו בלימוג' ואפילו בסבר. הם שימשו רק כמעטרים אולם עשו זאת בצורה מופלאה. סיפוריהם דומים לאלה של יצרני הפורצלן בדרזדן ובמייסן. אמנים כמו Dihl, Nast, Dagoty, Neppel, , Edouard Honore, Denuelle, Clauss, Gille, Petit התייחסו אל עצמם כאומני "הפורצלן הישן" וזכו בהוקרה על עבודותיהם ובתוצאות פיננסיות משמעותיות. עבודותיהם נעו מן הסגנון הנאו-קלאסי, הרוקוקו, ועד לתחיית הרנסנס. עם רגישותם לזמנים המשתנים הם הגיעו להישגים מרשימים המציבים את עבודותיהם בצמרת הפורצלן האירופאי.