החרסינה שייכת למשפחת החומרים הקרמיים. צבעה הטבעי הוא לבן, אך אפשר לקשטה ולגוונה בשלל צבעים. בחרסינה משתמשים בעיקר לכלי אוכל (צלחות, כוסות וכדומה), לאגרטלים וליצירת בובות חרסינה.
שמה של החרסינה בעברית הושפע ממקורה ההיסטורי, והוא הלחם המילים חרס+סין. גם בשפות רבות אחרות חרסינה ("פורצלן" באנגלית) מכונה לעתים כשם נרדף "סין" (china באנגלית, למשל). המילה "פורצלן" הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13, ומציינת צדף מסוג "פי-הכושי" - הקשר לחרסינה הוא כנראה המראה המזכיר צדף. שמו של הצדף נגזר מהמילה "porcella", שפירושו "חזירה קטנה" או "פות", בגלל דמיונם של הצדפים לאיבר המין הנשי.
• קיימים סוגים שונים של חרסינה, השוני ביניהם נובע מהיחס בין שני מרכיבי החומר וטמפרטורת השריפה. ככל שהחרסינה עוברת שריפה בטמפרטורה גבוהה יותר, כך החומר שמתקבל חזק יותר, עמיד יותר, שקוף יותר, דק ואיכותי יותר. שינוי ריכוז המרכיבים קאולין ופטונטס ו/או הוספה של מרכיבים נוספים כמו גיר, קוורץ או אפר עצמות משפיעים על תכונות המוצר הסופי כגון שקיפות, הגוון והגמישות של החומר. לדוגמה תוספת של אבק עצמות מעניקה לחרסינה את הגוון הלבן הנקי.
• ההיסטוריה של יצור החרסינה / פורצלן:
הסינים היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. כלי חרסינה נעשו החל בתקופת שושלת האן במאה השנייה. כבר במאה ה-7. כלי החרסינה הסיניים נודעו למרחוק ונחשבו לכלי יוקרה מבוקשים ביותר בקרב מעמדות האצולה האירופיים. הסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה ורק במאה ה-18 הצליחו באירופה ליצור חרסינה בעיר מייסן שבגרמניה ב-1708. חלוץ עיבוד החרסינה באירופה היה יוהאן פרידריך בוטגר.
• ייצור החרסינה / פורצלן:
כדי לייצר חרסינה מערבבים יחד קאוליניט ופטונטס, שוחקים אותם לאבקה עדינה, ומוסיפים לה מים. מהתערובת שנוצרה מעצבים את הצורה הרצויה למוצר, מייבשים אותו ושורפים אותו בתנור בטמפרטורה גבוהה במיוחד - כ-1160 מעלות צלזיוס. לאחר השריפה בא שלב העיטורים, בסופו מושחים זיגוג על המוצר, דבר הנותן לו את הברק הסופי. בסיום תהליך הזיגוג שורפים את המוצר פעם שנייה. כלי החרסינה הראשונים היו לרוב לבנים וחסרי עיטורים, אך עם הזמן נוספו להם עיטורים רבים מסוגים וטכניקות שונות.