פיאטרה-דורה או פארצ'ין-קארי (Parchin kari) בדרום אסיה הינו מונח היסטורי לטכניקה בה השתמשו בפיסות אבן צבעוניות קטנות, שנחתכו והותאמו להפליא זו לזו ולוטשו במטרה ליצור תמונה מאבנים (הטכניקה נחשבת לאומנות דקורטיבית לכל דבר) בסופו של דבר הטכניקה הינה שיבוץ באבן ( stone marquetry).
תהליך העבודה
פיסות האבן שנחתכו ממוקמות זו לצד זו ואז מודבקות אבן לאבן על גבי מצע ( Substrate ) מיוחד, תוך שהן משתלבות זו בזו כחלקי פזל בצורה כה מדויקת להפליא עד שנראה כאילו אין כל מרווח נראה לעין בין פיסת אבן אחת לשנייה. יציבות התמונה מושגת בכך שחלקן התחתון של פיסות האבן מלוטש באופן היוצר חיבור הקושר אותן יחד יותר מאשר חלקי פזל שרק צמודים זה לזה. כעת, כשכל החלקים מונחים צמודים והדוקים זה לזה מכתרים את התמונה במסגרת היקפית.
האבנים בהם השתמשו האומנים כללו סוגי שיש שונים, אבנים חצי-יקרות ואפילו אבנים יקרות ממש. הטכניקה הופיע לראשונה ברומה
בתחילת המאה ה16 אך הגיעה לשיא פריחתה
בפירנצה.
פיאטרה דורה (Pietre dure ) הינו שם כולל באיטלקית ל 'סלעים קשים' (hard rocks ) או ליתר דיוק 'סלעים עמידים' (durable stone ), לעיתים מכונה גם 'מוזאיקה פלורנטינית' (Florentine mosaic ) ובטעות מכונה על ידי תיירים 'מיקרמוזאיקה' על אף היותה טכניקה שונה לחלוטין – שעליה אסביר בהמשך.
כמדיום אומנותי מקורות הטכניקה נעוצים במוזאיקות הביזנטיות ששילבו גם אבנים חצי-יקרות ואבנים יקרות, בשונה מהמוזאיקות הידועות עד לאותה תקופה. פיאטרה-דורה שונה ממוזאיקה רגילה בשני מובנים:
1. פיסות האבן לא הודבקו לטיח. 2. שלא כמו מוזאיקה רגילה שהייתה קישוט ארכיטקטוני וחלק בלתי נפרד מהמבנה, יצירות פיאטרה-דורה הינן יבילות, קרי אלו חפצים הניתנים להעברה בקלות (כדים, רהיטים, פסלים וכו')
אנשי פירנצה, אשר בעירם שוכללה הטכניקה לשיאיה הגבוהים ביותר, כינו אותה: 'ציור באבן' (painting in stone )
כשהתפתחה הטכניקה בפירנצה, היא כונתה בתחילה:' opere di commessi ' (Works of the commisariat ) עבודות מוזמנות. הדוכס הגדול במשפחת מדיצ'י (Medici Grand Duke Ferdinando I of Tuscany ) ייסד את: ' Galleria di'Lavori ' בשנת 1588 (כיום:' Opificio delle pietre dure ').
בתחילת המאה ה-17 יוצרו חפצים קטנים כגון: משטחים לשולחנות, מדליונים, אריחים, תבליטים, ספסלים, מזרקות, קישוטי גן ועציצים, עבודות קמיאו, ופאנלים ששובצו בדלתות וברהיטים. החפצים הללו הופצו לכל רחבי אירופה והגיעו אפילו להודו הרחוקה, שם חיקו את הטכניקה תוך התאמתה לחומרים המקומיים (דוגמה מצוינת הינו הטאז' מאהל בהודו). בנוסף לפירנצה גם נאפולי הייתה מרכז חשוב בה יוצרו חפצים בטכניקה החדשה אולם בתחילת המאה העשרים, עם עליית המודרנה באירופה, גוועה השיטה ורק בעשורים האחרונים היא זוכה לעדנה מחודשת ולהתעניינות הולכת וגוברת מצד אספנים וסוחרי אומנות.