בשנות ה-80 של המאה ה-19, המתכת הלבנה ששלטה בענף התכשיטים הייתה כסף. היתרונות של הצבע הלבן, נקודת ההתכה הנמוכה, ההיצע הרב ויכולת העבודה עלו על נטיית הכסף להשחיר ולהכתים והצורך בגבי זהב יקרים לחזק את שילדת התכשיט. זהב וכסף מתמוססים זה בזה בקלות ויוצרים קשר חזק ותפאורה בטוחה ליהלומים הדרום אפריקאים שהיו בשפע אבל זה לא היה אידיאלי.
שכבת הכסף הייתה עבה וכבדה כדי לאבטח את היהלומים יקרי הערך וההשחרה של הכסף יצרה הכתמה על הבגדים וגם עמעמה את יופיים של היהלומים.
לקראת סוף שנת 1890, קרטייה הציגה את תכשיטי הפלטינה הראשונים של החברה, שהיו חידוש בסגנון האייקוני שלה. סגסוגת הפלטינה הסודית של קרטייה חשפה משטח לבן מנצנץ. על פי Cartier, Jewellers Extraordinary מאת הנס נדלהופר (1984), זה הושג באמצעות ריקוע וחריצת הפלטינה באזורים שבהם שובצו יהלומים, דבר שהעצים את אפקט הניצנוץ שלהם".
לאירידיום פלטינה הייתה הקשיחות והיכולת המושלמת לייצור ידני של האלמנטים הפופולריים של קרטייה: דוגמאות של מגילות ותחרות, דגמי פרחים, קשתות ולבבות. החוזק של הפלטינה איפשר ייצור ידני קל ועדין עם עבודת יד עם קצה סכין בדוגמאות מחוררות עדינות.
הפלטינה הייתה חזקה מזהב ובכך איפשרה לעגן את היהלומים טוב יותר לתכשיט, כמו כן היא איפשרה לצורפים ליצור דוגמאות תחרה ורווחים ניכרים בין היהלומים, דבר שהיה חידוש, כי לא היה ניתן ליצור דגמים 'פתוחים' כאלה בדגמי 'תחרה' בכסף או בזהב מפאת הרכות שלהם.
בסוף המאה ה-19 אנגליה נמצאה בעידן האדוארדיאני שלה והדרישה לתכשיטים עדינים כדוגמת תכשיטי הבל אפוק בארצות הברית הייתה גבוהה מאי פעם והצורפים האנגלים גם החלו ליצור תכשיטים עדינים מפלטינה בהם נראו היהלומים כתלויים על חוטים עדינים.
אבל תור הזהב האמיתי של תכשיטי הפלטינה הוא ללא ספק תקופת סגנון האר דקו בו כיכבו תכשיטי הפלטינה ושלטו בראש רשימת התכשיטים המבוקשים ברוב בתי היוצר החשובים כדוגמת קרטיה ואחרים.