אספנות של כלי חרסינה אנגלים עתיקים המעוטרים בכחול

 

 

 

כחול לבן תוצרת אנגליה
כחול וזורם
בשנות העשרים של המאה ה-19 התגלה כי אף על פי שהכחול קובלט (שבו השתמשו בתהליך ה- Transfer Printing) מיטשטש באופן טבעי, ניתן לגרום לו לזרום (באנגלית Flow). התוצאות היו גם נעימות לעין וגם 'נעימות' לקדרים בשל העובדה כי הצבע הזורם הסתיר מספר רב של טעויות קדרות. בכמה מהפריטים הזרימה היתה כה 'כבדה' עד כי היה זה בלתי אפשרי לזהות את דוגמאות המרכז והשוליים שעיטרו את הכלי. ככל שחלף הזמן, השתפרו טכניקות העיטור תחת הזיגוג (Underglazing) והוכנסו לשימוש גם צבעים אחרים, כגון חום כהה לגווניו וצבע תותי-עץ (מין סגול אדום כהה מאד), אולם הצבע הכחול נותר במידה רבה הפופולרי מבין כולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

השינוי בתרבות האמריקאית

במקביל להתפתחויות בתעשיית הקדרות הבריטית, חלו שינויים בתרבות הקולוניאלית האמריקאית ככל שזו התקדמה לעבר המאה ה-19; הדבר גרם להתגברות הדרישה לכלים בריטיים. בתחילת המאה ה-19 החלו משפחות אמריקאיות לרכוש בין השאר גם כיסאות לשולחן סעודה וכלי אוכל שונים, ובכך הפכו את שעות הארוחה לאירועים חברתיים חשובים יותר. רוב האמריקאים הלבנים ציפו בכיליון עיניים לאפשרות האכילה של מנות נפרדות המוגשות למערכת ישיבה מיוחדת לאוכל, תוך שימוש בסכינים, במזלגות, בכוסות, בקערות ובצלחות אישיות – רצוי תואמים.                                  דבר זה לא היה נהוג במאה ה-18, שבה המשאבים והאמצעים שעמדו לרשות רוב הציבור היו מוגבלים ומועטים באופן קיצוני, וה'אכילה' היתה ברובה עניין 'ציבורי' שכלל קערות הגשה מעץ וסירים משותפים שהכל חלקו בהם. לפיכך, כל דבר אשר דמה לדרך הישנה של אכילה משותפת זו הלך והפך בתחילת המאה ה-19 לעניים שעורר סלידה ושאט נפש, ובמקומה התפתחה הדגשה או הבלטה של איזון ומודעות גדולה יותר ל'אישי' ולנפרד. נושא זה הדהד בכל היבט של התקופה הוויקטוריאנית. עדויות ורישומים היסטוריים ממחישים את השינוי; בשנות השבעים של המאה ה-18 החלו להופיע מערכות כלים מושלמות על כל חלקיהן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היצרנים האמריקאים מחקים את האנגלית
תעשיית הקדרות בקולוניות הבריטיות האמריקאיות החלה בסביבות שנת 1625 והתפתחה כך, שעד שנות החמישים של המאה ה-17 סיפקו האומנים המקומיים את צורכי הקרמיקה הפשוטים של הקהילה. אולם, הקדרים האמריקאים יצרו כלים אשר היו נחותים במידה משמעותית בהשוואה לכלים האנגליים המיובאים, ומצב זה נשמר עד לעומקה של המאה ה-18.
כלי הקדרות האמריקאיים המוקדמים לא הצליחו לפרוץ לשווקים מעבר לאזורים שבהם יוצרו, כי שם היו להם היתרונות של מחיר נמוך וזמינות מתמדת. בתקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה עברו המפעלים האמריקאים את הכלים האנגלים, במידה רבה מאד כפי שהעתיקו האנגלים את הסינים, עד כדי כך שהעתיקו גם את סמלהמלכות הבריטי, כחותמת אחורית. פריטי הקרמיקה האנגליים נחשבו על ידימשפחות אמריקאיות לטובים ביותר. קדרים אמריקאים רצו להשוות את הכלים שלהם קרוב ככל האפשר ובכל דרך אפשרית למתחרה הבריטי, ואם מספר קונים אמריקאים הולכו בפועל שולל בכך שחשבו שהם אכן מקבלים את הדבר האמיתי, מה טוב.
הפגיעה האמריקאית בזכויות הכלים הבריטיים הלכה והעמיקה, והיתה רחוקה מלהיעלם. מספר חברות אמריקאיות ייצרו Flow Blue בניסיון לחדור אל השוק ולשבור את אחיזתההאיתנה של אנגליה בליבם, במוחם ובכיסם של בני ארצם.
שלוש החברות מבין הרבות, שיצרו מערכות כלים וסטים לטואלט ושכליהן נפוצים היום, הן:
(Mercer Pottery (1879-1910 שבטרנטון ניו- ג'רסי (Trenton, New Jersey)
Wheeling Pottery Company (1879-1910) שבווילינג במערב וירג'יניה (Wheeling, West Virginia)
Burgess and Campbell (1860-1940) גם הם בטרנטון ניו- ג'רסי.
הסיבה לכך שחברות אלה בכל זאת נתקבלו על ידי הצרכנים האמריקאים היתה הטינה שרחשו לתוצרת הבריטית.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיטות העברת ההדפס (Transfer Printing) וה- Flow Blue
הידיעה כיצד דבר נוצר תמיד סיפקה לי ראיה פנימית והכוונה ל'מה בדיוק עלי לחפש' כאשר אספתי חפץ כלשהו. לכן הבנת התהליך הכרוך ביצירת כלי Flow Blue עשויה לעזור לכם מאד במלאכת הזיהוי.
מעורבותם של האומנים והפועלים המיומנים
1500 (או יותר) הדוגמאות של ההדפסים המועברים שנמצאו על כלי קרמיקה מסוג Flow Blue נוצרו על ידי אומנים ופועלים מיומנים, חלקם מומחים מנוסים ובעלי כישורים גדולים וחלקם פחות מיומנים. רק החברות הגדולות והעשירות ביותר יכלו להרשות לעצמן לשכור חרטים אומנים משלהן, והדוגמאות של החברות הקטנות יותר סופקו להן על ידי חברות גילוף וחריטה. האומנים שחרטו וגילפו את פלטות הנחושת הדרושות לתהליך ה-  Transfer Printing נעשו לעיתים מפורסמים כשעיצוב או דוגמה שלהם 'תפסו' פתאום, וכתוצאה מכך הדוגמה הועתקה על ידי קדרים אחרים באין ספור צורות ובוואריאציות אבות על הנושא.  דוגמאות מעטות, כדוגמת 'עץ הערבה' (Willow pattern) של תומס מינטון (Thomas Minton)  נמצאות עד היום בשימוש.
 

 

 

ייצורם של הדפסים מועברים (Transfer Prints)
בזמן שרק מעטים מן החרטים האומנים נעשו מפורסמים, הפכה שיטת העברת ההדפסים (Transfer printing) כלי ייצור המוני, מפורסם ובעל עוצמה. היא אפשרה לקדר לשחזר ולהעתיק שוב ושוב העתקים רבים של אותו עיצוב או אותה דוגמה, בעזרת כוח עבודה מיומן חלקית וללא הוצאות העסקתם של אומנים מיומנים. מרבית פריטי הקרמיקה מסוג Flow Blue מעוטרים אך ורק בעיצובים מתחת לזיגוג (Underglaze)  לפריטים אלה יש יתרון על פני דוגמאות שהודפסו מעל לזיגוג (Overglaze) , בשל העובדה כי הזיגוג האטום חתם את הדוגמה תחתיו, ומנע בכך את שחיקתה והתבלותה במשך הזמן והשימוש.  
בכדי ליצור 'הדפס מועבר' כל שהוא, בראש ובראשונה עיצבו או אימצו החרטים דוגמה ההולמת את צורתו של הכלי שיועד לעיטור. אחר כך היתה הדוגמה מועברת ללוח נחושת שטוח על ידי חיתוך או גילוף וחריטת קווים או נקודות לתוך הנחושת.ככל שהיו הקווים או הנקודות עמוקים ועבים יותר, או ככל שהיו ממוקמים קרוב זה לזה היה הצבע כהה יותר. משהושלמה מלאכת החריטה, היה לכל מידה או צורה של כלי קרמיקה שיועד לעיטור, לוח נחושת אחד שתאם בדיוק לגודלו ולצורתו. כעת הדוגמה המסוימת הזו היתה מוכנה לשימוש.
בנקודה זו, חומם לוח הנחושת בכדי להכין אותו להוספת הפיגמנט. מרגע שחומם היה הלוח מוכן להוספת פיגמנט קרמיקה סמיך ושמנוני, בדרך כלל כחול קובלט. פיגמנט הצבע הכחול התקבל מן המינרל- קובלט. כחול קובלט היה הצבע האחד והיחיד שאותו גילו הסינים כצבע שמסוגל לסבול את הטמפרטורות הגבוהות הנדרשות בזמן שריפת הזיגוג על כלי קרמיקה. הפופולאריות של פיגמנט הכחול והמזוגג נוסדה על ידי הפורצלן הסיני המיובא, אשר רובו ככולו היה צבוע אך ורק בכחול קובלט. משנות השמונים של המאה ה-18 ניסו קדרים שיצרו כלי חרס להעתיק את הסינים בעזרת הדפסי הכחול קובלט מצופי הזיגוג. פיגמנט הקרמיקה נמרח לתוך הדוגמה השקועה כשהכמות העודפת מוסרת או מסולקת מן הלוח בעזרת סכין ציירים (סכין של לוח צבעים), ואז ניקו את פני השטח העליונים של לוח הנחושת. רק בדוגמה החרוטה והשקועה נותרה מלאה בפיגמנט והלוח נחשב כעת ל'טעון' ומוכן לשימוש. בנקודה זו הניחו מעל ללוח הנחושת ה'טעון' והמחומם נייר העתקה מיוחד דמוי טישיו ושניהם יחד הונחו תחת לחץ זהה. הלחץ העביר את הפיגמנט אל הנייר. אז הסירו את הנייר מלוח הנחושת והוא הועבר לאישה שחתכה את עודפי הנייר. ברגע שהנייר הוכן, מיקמה אישה אחרת בזהירות רבה את הנייר ה'טעון' והחתוך על פני צלחת לא מזוגגת (או כל כלי אחר לצורך העניין), ושפשפה אותו (בתנועות צחצוח ומריחה) בעזרת מטלית פלנל רכה וסבונית. אישה זו היתה אחראית למיקומה הנכון של הדוגמה, לחיבור קו התפר של גבולות התבנית הקישוטית או העיצוב, ולהוספת סימן היצרן או החותמת האחורית. חותמת היצרן הכילה לעיתים קרובות את שם הדוגמה, שנחרטה גם היא בלוח הנחושת, בדיוק באותו אופן שבה נחרטה הדוגמה עצמה. חותמת היצרן מכילה בדרך כלל את שם הדוגמה או העיצוב, את שמו או ראשי התיבות של היצרן, ובמקרים רבים את שם העיר שבה ממוקם המפעל.
מרגע שהועברו אל הנייר, נחתכו הסימן או החותמת והוספו על גב הצלחת או על בסיס הכלי החלול. לפעמים הושמטו הסימן או החותמת ואנו מקבלים פריטים לא מסומנים או לא חתומים. בזמן שסימנים או חותמות אלה הם אחד מהרמזים הטובים והקלים ביותר לזיהוי פריט מסוים, כמה מהם יישארו תמיד בגדר תעלומה.
הרבה יצרנים הפיקו כמויות אדירות של כלים, כך שלא כל החותמות יכולות להיות מזוהות. כמו כן, כמה מהקדרים היו פעילים תקופה כה קצרה ויצרו מספר כה מועט של פריטים, עד כי זהות החותמות והסימנים שבהם עשו שימוש אבדו לנצח.
ישנה בעיה נוספת העומדת בדרכם של אספני ה- Flow Blue, והיא העובדה שכאשר דוגמה 'זרמה' או 'דיממה' (כפי שהוסבר הכתבה הקודמת), חותמת היצרן 'זרמה' יחד איתה, עד כדי כך שחלק מהחותמות נעשו לא ברורות ואפילו לא קריאות. מרגע שנייר ה'העתקה' או ה'העברה' הוסף מעל הפריט, הנייר היה ספוג והחפץ בדרך כלל היה נשרף קלות בתנור, בכדי לשרוף את השמן שבפיגמנט. לאחר שהשמן נשרף ונעלם, נטבל החפץ בציפוי הזגוגי ונשרף שוב בחום גבוה, כך שהדוגמה הכחולה הפכה להדפס מזוגג (Underglaze print) . לעיתים כלים מסוג Flow Blue  הציגו דוגמאות שהיו מעל לזיגוג (Overglaze), בכדי להוסיף לדוגמה הכחולה המזוגגת. הדפסים מעל לזיגוג הוספו לפריט שכבר צופה בזיגוג קודם לכן, תוך שימוש בשיטות דומות לאלו שתיארנו קודם, אלא שבמקרה זה נעשה שימוש בסוגי דיו שהיו יותר רגישים לחום. בהדפסי דוגמאות מועברות השתמשו רק כאשר נדרש ייצור של דוגמה או עיצוב כלשהם לטווח ארוך. אף יצרן לא נכנס להוצאות של גילוף וחריטת לוח נחושת עבור חפץ בודד או אפילו ייצור לטווח קצר בכמות קטנה. מעולם לא חרטו סט יקר של לוחות נחושת עבור מספר מצומצם של מערכות כלים. עם הגבלות כאלה קל להבין מדוע אף דוגמה מודפסת לא היתה ייחודית, לא היתה אף פעם הנפקה יחידה במינה בהדפסים המועברים (Transfer Prints) 'זורמים' או 'לא זורמים'.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זרימתו של ההדפס
בשנות העשרים של המאה ה-19 גילו המדפיסים, שלמרות העובדה שהכחול קובלט מיטשטש באופן טבעי, ניתן לעודד אותו לזרום על ידי החדרת סיד או כלוריד של אמוניה במהלך שריפת או 'אפיית' הזיגוג. הדיו הפשטה ויצרה הדפס רך יותר בעל קווים חלקים יותר וצבע עמוק יותר משהיה אפשרי בהדפסים המועברים ללא התוספים הללו. היתה בכך תועלת נוספת גם לדוגמה ה'זורמת' עצמה; הטשטוש ה'עמוק' כיסה פגמים ושגיאות הדפסה כמו גם את סימני הקביים (אותם מעמדים שעליהם הונחו הכלים בזמן השריפה בתנור) ודפקטים שונים, כגון בועות אוויר שנלכדו בציפוי הזגוגי.
קווים מאפיינים ותכונות יחודיות
בזמן ששיטת 'העברת ההדפסים' (Transfer printing/ Flow Blue)  הן דוגמאות לייצור המוני מוקדם, כדאי לזכור את העובדה כי הדוגמאות הוספו לכלים ביד. בני אדם ולא מכונות מיקמו אותן, והתוצאות היו רחוקות מלהיות מושלמות.
אני אישית מוצא עניין רב בחיפוש אחרי סימני אינדיבידואליות כשאני תר אחר פריטי קרמיקה מסוג Flow Blue, ולכן אספתי עבורכם מספר אי התאמות, שתוכלו גם אתם לחפש. בתהליך ההתאמה של נייר ההעברה לכלי חלקים בודדים נחתכו והותאמו לכלים, ובכלים שבהם ה'זרימה' קלה בלבד (בהירה) קווי החיבור וההתאמה נראים לעין לעיתים מזומנות. מעניין יותר לדעתי הוא מה שקורה לכלים המעוטרים ב'הדפסים מועברים', המכילים כתובת או הקדשה כלשהי, ולמרות שב- Flow Blue הן לא מצויות בשפע, יצא לי לראות כמה כאלה. לוחות נחושות שנחרטו או גולפו בחופזה סיפקו הדפסים שהיו חייבים להיחתך ולהיות מסודרים כך שיתאימו לכלים בגדלים שונים. תהליך החיתוך והסידור הוביל לעיתים קרובות לכיתובים לא ברורים או כמעט לא קריאים, כשאותיות 'נגזרו' או 'קוצצו' פה ושם. תמונות על הכלי נפגעו פחות אך מילים סבלו מאד. העובדה שרק נשים מעטות ידעו לקרוא, לא איפשרה לפועלות לזהות טעויות בהדבקת הכיתוב. העברת ההדפסים היתה 'עבודה שחורה' ומלכלכת מאד. הדיו הכתים וכיסה את ידיהן של הנשים שהעבירן את הדוגמאות לכלים, ומפעם לפעם עלולים לגלות טביעת אצבע או אגודל של ה'מעבירה' המקורית.
לדעתי, זו הדוגמה האחת והיחידה שתוכלו למצוא אי פעם על כלים מסוג זה שהיא ייחודית ואמיתית באמת. אם לא מצאתם בפריט המוקדם שבידיכם טביעות אצבעות, לא נורא, אתם עדיין יכולים למצוא 'סימני קביים'. סימני קביים מורכבים משלוש נקודות קטנות, בזיגוג אשר נעשו על ידי דורבנות או בליטות משולשות, שהפרידו את הצלחות אחת מהשנייה בזמן השריפה בתנור במאה ה-19.
בשלב מאוחר יותר במאה ה-19 ננקטו אמצעים אחרים בהפרדת הצלחות בתנור, וסימני הקביים נעלמו.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שינויים זריזים
קבלו עצה מבעל ניסיון: אל תנסו אפילו לזכור בעל פה את כל הדוגמאות ועיצובי הFlow Blue על שמותיהם, כי זה כמעט בלתי אפשרי. לא רק בגלל שיש כל כך הרבה עיצובים אלא בגלל שהיה כל כך קל לשנות עיצוב אחד לעיצוב אחר.
הדרכים שדבר שבהן זה נעשה, כללו בין השאר שינוי שם הדוגמא עצמה בחותמת היצרן (דבר פשוט וקל), ובמקרה שהקדר היה שאפתן יותר, על ידי השמטה של שפת הדוגמה (המסגרת) או של העיצוב במרכז, והענקת שם חדש לדוגמה השונה.
היו כמובן דרכים אחרות שהוסיפו גם הן לבלבול. יצרנים רבים רכשו את הדוגמאות שלהם מחברות שהתמחו בעיצוב דוגמאות מודפסות ובחריטת לוחות הנחושת שנדרשו להדפסה. כך שדוגמה או עיצוב פופולארי נמכרו לכמה חברות שהשתמשו באותו סימן או חותמת לדוגמה, והשוני התבטא רק בראשי התיבות של היצרנים השונים שנחרטו על הכלים.
היו מקרים שבהם נמכרה דוגמה אחת לעשרים חברות שונות, כשכל אחת מהן בוחרת עבור אותה דוגמה שם שונה. נוסף על כך אירעו כפילויות כשמפעל פשט את הרגל ונמכר. לוחות הנחושת שנרכשו באותה עסקה נשאו את שם היצרן של המפעל שפשט רגל ושיצר בעבר את הכלים. הקונה במקרים כאלה השתמש באותו שם ודוגמה, אבל הוסיף גם חותמת יצרן משלו לזו שכבר קיימת.