הרומנטיקה של אספנות ותצוגה של פורצלן כחול לבן

הרומנטיקה של אספנות של "Old Blue"– אספנות ותצוגה של פורצלן כחול-לבן מ- Staffordshire בבית האמריקאי בשנים 1870-1938  

,

סטפורדשייר (Staffordshire) אנגליה, הוא איזור אשר ייצרו בו קרמיקה ופורצלן החל משנת 1700. מאות תנורי שריפה פועלים באזור זה עד היום. אלפי סוגים של קרמיקה ופורצלן נוצרו באזור זה במפעלים

שקיימים עדיין במקום ולכל אחד מהם סימן היכר – סמל היצרן. האזור מזוהה עם סגנון אופייני של עיטור פורצלן בצבע כחול, ומכאן שמו Old Blue. יש לציין שההגדרה של  פורצלן Staffordshire היא רחבה וכוללת כלי אוכל ונוי, פיגורות ופיגורינו והעיטורים רבים מספור.

ברבע האחרון של המאה ה-19 פורצלן "הכחול הישן" כפי שהיה מכונה, היה כנראה הפריט הנפוץ ביותר מבין העתיקות בארצות הברית.  המפגש הראשון של אמריקאים עם כלי הפורצלן היה ב- 1876 עת נערך בפילדלפיה היריד במלאת 100 שנה לעצמאות ארצות הברית.

האספנים היו להוטים לרכוש פריטים חדשים בצד פריטים עתיקים. החל "ציד הפורצלן" הגדול ובעליות הגג בניו-אינגלנד החלו לתור אחרי הפורצלן של סבתא...

למרות שכלי הפורצלן האנגלים בכחול ולבן ובעיקר מסטאפורדשאייר היו בני חמישים שנה בלבד הם שידרו משהו מאמריקה של החלוצים הראשונים. "אולד בלו" היה במקור פריט צנוע בבית החלוצים באמריקה אולם שנים מאוחר יותר הוא סימל את חיי האבות המייסדים ועורר זכרונות ילדות ואם כלים אלה לא עברו בירושה הרי שהם היו שייכים בעבר לסבתא של מישהו וזו היתה סיבה טובה לאסוף אותם. ומעל לכל – הצבע הכחול העשיר שבה את לבם של האמריקאים. ללא ספק לכלים אלה היה ערך דקורטיבי – קנקן תה בכחול לבן הפך לפריט אמנותי יותר מאשר לכלי שימושי. כלים אלה אף זכו לערך תרבותי חשוב שכן הם

העידו שלבעליהם יש טעם מעודן. בשנת 1900 כל מיליונר אמריקאי המכבד את עצמו (כמו הנרי פריק – אשר המוזיאון בביתו בניו יורק מוכר היטב) היה אף הוא אספן של כלים אלה. כלים אלה היו לא רק משוייכים לנשים אריסטוקרטיות אלא בהחלט בבעלות אנשי עסקים אמידים ואפילו העידו על גבריותם של בעליהם. בכל בית מכובד היתה תצוגה מסודרת של כלים בכחול ולבן בארון המיועד לכך והם השתלבו יפה בחדרי האוכל בסגנון קולניאלי וניתן היה לראות בבתים רבים ארונות פינתיים בהם הוצגו הכלים.

עד ימינו אנו האמריקאים נשבים בקסמם של כלי שולחן של אבות אבותיהם שכן אם לדור המייסדים היו כלים כאלה הרי שצאצאיהם הם כמעט "בני אצולה". במקביל החלו להתפרסם אין סוף ספרים ומאמרים אודות

יצרנים. "השגעון" לכלים אלה הגיע לשיאו בשנות העשור השני של המאה העשרים  בעקבות שתי מכירות פומביות חשובות: בשנת 1925 נמכר העזבון של תעשיין חשוב בשם ג'ורג' קלוג, וב- 1926 נמכר עזבון נוסף.

הערך הדקורטיבי וההיסטורי של כלים אלה המשיך למשוך את תשומת לבם של האמריקאים והם שאפו להשלים את אוספיהם ולהציגם באופן מוזיאלי ממש (על פי סדרות, יצרנים וכו')

למרות שהוצגו בסביבה ביתית. 

אמנם כלי ה"כחול לבן" הם לא ברמה של כלים מתוצרת סברה (Sevres) או דרזדן הרי שכלים שהוגדרו "הכחול הישן" עוטרו בסצינות ובדמויות מן ההסטוריה האמריקאית – אנשי ממשל מוכבדים, ימאים וחיילים. בשימור ההסטוריה של שלום ומלחמה כאחת כלים אלה היו דומים בחשיבותם לאתיקות מן התקופה היוונית והרומית שכן לאמריקאים הם הזכירו את האבות המייסדים של אמריקה. בנוסף, בתחילת

בשנת 1899 הוחל בסיווג הכלים על פי יצרן בהתבסס על סימני מסחל ועיטורי השוליים. באותה שנה הוחל גם בעיטור הכלים בתמונות מוקדמות של ניו יורק על כלי סטראפורדשייר בצבע כחול כהה. ויתרה מכך:

מ-1901 ועד 1904 התפרסם ירחון שהוקדש לנושר ה"סטאפורדשאייר" אשר מסר מידע היסטורי וכן את ערכם של הפריטים. בשנת 1916 התפרסם ספר מקיף בנושא ובהיות אמריקה במלחמה התעוררו רגשות פטריוטיים לנוכח הקרמיקה הכחולה אשר הזכירה את הימים הרחוקים והטובים. 

חשוב להדגיש: Blue Staffordshire היתה קרמיקה אשר יוצרה באופן אקסקלוסיבי עבור השוק הטרנסאטלנטי בין השנים 1815 ועד 1840, והיתה מיועדת לשימוש ביתי יומיומי. הבחירה בצבע הכחול היתה מכוונת שכן צבע זה היה מוכר באמריקה מן הכלים הסיניים Nankin והיה "הצורה היקרה ביותר של עיטורים זולים" אשר כיסו פגמים ביצור. הגוון הכחול השתנה מפעם לפעם למטרות שונות – פעם היה כהה יותר כאשר נושא העיטור נותר לבן ועוד. גם נושאי העיטורים השתנו מפעם לפעם: אם בשנים 1816-1824 הכלים עוטרו בגיבורי מלחמה הרי שבהמשך הושפעו העיטורים ממהפכות, מנשיאים מכהנים, אתרים מיוחדים כמו

מפעלי הניאגרה, נהר ההדסון והערים המתפתחות כמו ניו יורק, בוסטון, פילדלפיה וערים אחרות. האמת שבמקרים רבים כלים אלה היו היחידים שנותרו כעדות בתמונה של מראות שנעלמו כמו לדוגמא מלון מפואר וחשוב ליד בוסטון שעלה באש ב- 1861.את המראות והנופים העתיקו מתמונות וציורים של אמנים אמריקאים ואירופאיים אשר נראו בספרים שונים. בתחילת המאה העשרים עלה מאד ערכם של הפריטים ובנוסף, עם הזמן, החלו האמריקאים להתלהב מנופים אנגליים של טבע,

ארמונות, קתדרלות וכו'. לכך יש להוסיף את התשוקה לנסיעות רחוקות לאתרים אשר הונצחו על גבי הכלים ושימשו כמזכרות.

במקביל לארונות התצוגה בחדרי האוכל

שהתמלאו בכלים בצבע כחול-לבן הוחל גם ביצור "טפטים" תואמים בכחול לבן, וילונות בצבעים אלה והמראה היה שלם.

האספנים טרחו לגוון את אופן הצגת הכלים: היו שהציגו כלים של יצרן אחד בלבד, אחרים הציגו נושא מסוים של עיטור ואחרים

העדיפו צורה (צלחות, מגשים,קנקנים). היו שאספו בהתאם ליצרן מבלי להתחשב בעיטור, אחרים אספו רק מראות מבוסטון או מניו יורק. רבים העדיפו כלים שטוחים אותם ניתן היה לתלות על הקיר, בדרך כלל בצפיפות.