אספנות של כלי פורצלן המכונים 'פריס הישנה'

אספנים ברחבי העולם, ובעיקר בבתים הגדולים בדרום ארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים, טבעו את השם "פריז הישנה" "Vieux Paris" בהתייחס לכלי פורצלן. הכוונה לכלי אוכל מעוטרים
ומוזהבים , אגרטלים, שעונים, פיגורות, קסתות דיו, בקבוקי בושם, וכל האביזרים האחרים אשר נוצרו בעיר או בסביבות העיר פריז על ידי 30 מפעלים שונים ומאות אומנים
ממחצית המאה ה-18 ועד סוף תקופתו של נפוליאון בשנות השבעים של המאה ה-19. הסגנונות נעים בין הסגנון הניאו קלאסי לרוקוקו, סגנון גותי או רנסנס.
במאה ה-16 החל המסחר עם סין והאריסטוקרטיה האירופאית החלה לעסוק באספנות. שליטי איטליה, גרמניה וצרפת השתוקקו להיות בעלים של כלים מסין אשר היו בשימוש בני אצולה והחלו
לנסות ולחקות את סודות יצור הפורצלן. אולם עד 1708, במייסן שבגרמניה, לא צלח הדבר.

אומנים אשר ידעו את הדרך ליצר פורצלן בדומה לזה הסיני הגיעו לבתי אצולה ליצור כלים אלה בחסות האריסטוקרטים.

יצור הפורצלן הגיעה לצרפת בתחילת שנות הארבעים של המאה השמונה עשרה, למפעל ונסן (Vincennes), אולם במהרה עבר לסבר (Sevres) ועבר לידיו של המלך לואי ה-15 אשר חוקק חוקים אשר הגבילו יצרנים אחרים ולמעשה יצר מונופול. הקדרים בפריז, הסדנאות לעיטור, האומנים שעסקו בהזהבה, והסוחרים השמיעו את קולם נגד ההגבלות, ומאידך גיסא הביקוש מצד הציבור היה כה גבוה עד אשר ההגבלות

הוסרו ואיפשרו ליצרנים אחרים לייצר פורצלן אולם ללא הזהבה וללא עיטורים מובלטים.

היצרנים מיהרו לחפש בני אצולה אשר יתנו חסותם (הידועה ביותר היא מרי אנטואנט) כהגנה מפני השלטונות, ולהבטיח המשך היצור וכתוצאה מכך פחתה תעסוקתם של אנשי המלך. אומני חצר המלוכה אשר קיבלו שכר נמוך ואומנים אחרים גנבו תבניות וחומרים מסבר כדי למצוא תעסוקה במפעלים פריזאים מתחרים. בסופו של דבר הוסרו המגבלות והמהפכה הצרפתית חיסלה את המלוכה וכמובן את המגבלות על יצור פורצלן.

אין מפעל מסוים המקביל ל- Old Paris וניתן להעריך ש-70% מהיצור בתקופה זו לא נשא סימני מסחר כלשהם. קהל הקונים חיפש מוצרים מעוצבים הרי שהצורות והעיצובים נוצרו בשלל סגנונות והשתנו בהתאם לאופנה השלטת בזמן מסוים. בתחילת המאה ה-18, הפריטים עוטרו בדגמים פרחוניים אולם מאוחר יותר במאה ה-18 הפריטים אשר נוצרו בתקופת לואי ה-16 נשאו עיטורים יותר מתוחכמים וכללו ציפורים, דמויות, וקופידונים. מרי אנטואנט חיבבה חמניות בעוד אשר בתקופת נפוליאון היתה נטיה לניאו-קלאסי. לקראת תחילת המאה ה-19 שגשגו האמנויות הדקורטיביות והסגנון הגותי, סגנון הרוקוקו והאורנמנטליזם הובילו

לסגנון מתוחכם אף יותר. מגוון הצורות והסגנונות תרמו לענין הבלתי פוסק ב- Old Paris.

כאשר אספנים מחפשים מוצרים המוגדרים כ- Old Paris, מאחר וכל כך הרבה פריטים אינם מסווגים כשייכים לסגנון מסוים ומאחר והמצוי הוא של יצרנים רבים כל כך הרי שאין פריט מסוים אשר חייב להיות בין הפריטים בקטגוריה זו.

מפעלי סבר ולימוג' היו מפורסמים בשל עיצוביהם ואיכות מוצריהם. יחד עם זאת מצב החפץ משמעותי ביותר: כאשר מדובר בפריטים הנושאים עיטורים תלת-מימדיים עדינים הרי שיש לבחון ביסודיות את מצבם ולבדוק אם אין חלקים שבורים או חסרים, שברים, סדקים או תיקונים. גם מצב ההזהבה והזיגוג הם בעלי חשיבות. דמויות אקזוטיות הן נדירות ביותר.

כדאי לחפש אצילים סיניים, סולטנים, מגידי עתידות, נזירות, רוכלים וכדומה. כמו תמיד, וחשוב ביותר לציין, יש לאסוף מה שאוהבים. אין ערך לחפץ המאוחסן במקום בלתי נראה ואינו מוצג לראווה או משמש למטרה שלשמה נוצר כמו סט לתה.

בספרו העוסק בפורצלן מפריס Old Paris Porcelain: A History for Collectorsכותב Keefe מדוע עומד לרשות אספנים מבחר גדול כל כך: יצור הפורצלן היה תמיד תחרותי, יקר, וכרוך בסיכונים. גורמים אלה אילצו את היצרנים בפריז להרחיב את קהל הלקוחות שלהם באמצעות יצירת צורות וצבעים חדשים ושימושים חדשים לפריטים מפורצלן. החיפוש אחרי פריטים חדשים הוביל ליצור מבחר עצום של כלי אוכל, מערכות לקפה ותה, סטים לטואלט, שעונים, פריטים לשולחן הכתיבה, גרניטורות, אביזרי תאורה ועוד ועוד.

מיד לאחר פרסומו של הספר Keefe ציין שבעוד למפעל סבר היה גיבוי ממשלתי המפעלים העצמאיים נאלצו לעבוד ברצינות יתרה מאחר ולא היה להם סיבסוד ממשלתי ולא יכלו להרשות לעצמם להיות איטיים תגובה לשינויים בטעמו של הציבור.