Ware –הוא סגנון כלי פורצלן יפניים אשר במקור הגיעו מאזור סצומה, בדרום יפן, הידוע כיום כאזור קיושו. באופן כללי ניתן לחלק את סוג הכלים האלה לשניים: כלי סצומה מוקדמים, מחימר כהה וללא עיטור אשר נוצרו בסצומה החל משנת 1600 והסוג השני הם כלי סצומה אשר נועדו לייצוא והם מעוטרים באופן אומנותי, כאשר הרקע הוא בצבע שנהב ואותם החלו לייצר במאה ה-19 בערים יפניות שונות. כלים אלה בזיגוג אמאייל צבעוני ומוזהב נוצרו כדי לענות על טעמם של לקוחות מערביים. יצרני כלים אלה היו היצואנים הבולטים של תקופת מייג'י (Meiji). מן התקופה הזו ניתן למצוא, בין היתר:
אגרטלים בעלי עיטורים עדינים ועשירים בפרטים. לעיתים קרובות הם באים בזוגות (לאו דווקא זהים) ובגדלים שונים. השימוש בהם היה לנוי בלבד או כאגרטלים לפרחים. בדרך כלל אגרטלים אלה ממוספרים בתחתית.
כפתורי סצומה - הם כפתורים קטנים לשימושן של גיישות או של בעלי ממון. בדרך כלל הם הגיעו באריזות של 6 כפתורים או יותר, ומעוטרים בדימויים מיניאטוריים.
מערכות תה – מאחר וטקס התה היפני הוא מרכזי בתרבות היפנית הרי שהקדרים מן המאה ה-18 ייצרו מערכות תה בסגנון דומה לזה של האגרטלים והקערות. גם אלה עוטרו בצבעים עזים ובדימויים יפניים אופיינים.
פיגורות ופסלים - הקדרים היפניים יצרו דמויות קטנות ולעיתים אפילו פסלים של דמויות מכובדות.
קערות, צלחות וכלים – קערות סצומה אינן גדולות אך צבועות ומעוטרות בעדינות רבה ואף אלה מעוטרים בדימויים מן הטבע, עיטורים צמחיים, אתרים ודמויות אנושיות.
מוצאם המדויק של כלים אלה אינו לגמרי ברור אולם הבקיאים בנושא סבורים שהחלו לייצר אותם בסוף המאה ה-16 או בתחילת המאה
ה-17. איזור סצומה היה "בשל" לפיתוח תנורי שריפה והיה קרוב למרבצי חימר (לא רחוק מקוריאה). בשנים 1597-1598 בעת שיפן כבשה את קוריאה הגיעו קדרים ליפן כדי לעודד את תעשיית כלי החרס שעד אז לא היתה קיימת. קדרים אלה התיישבו ב- Naeshirogawaוב- Tateno אשר הפכו למוקד תעשייה זו .כלי סצומה משלהי המאה ה-17 נחשבים ככלי סצומה מוקדמים. דוגמאות בודדות מכלים אלה עשויות חימר כהה, עשיר בברזל, ובזיגוג כהה. לפני שנת 1790 לא נהגו לעטר את הכלים אלא יצרו אותם ככלים עממים, צנועים, לשימוש יומיומי בסביבות כפריות או במהלך טקס התה. מאחר והם היו מיועדים בעיקר לשימוש במטבחים כפריים, קודרים משהו, הקדרים הוסיפו לעיתים תבליטים גבוהים או הטבעות כדי להוסיף לפריטים אלמנט קצת יותר מעניין.
החל מסביבות שנת 1800 החל לשגשג יצור כלים מעוטרים כולל בצבעים אדום-ברזל, כחול בוהק, ירוק-כחלחל, סגול-שחור ולעיתים רחוקות צהוב. חידוש מאוחר יותר היה הזהבת העיטורים. הזיגוג הצבעוני והמוזהב הושם על בסיס כלים בצבע שנהב עם זיגוג "בניפוץ" עדין ושקוף. הדימויים – לעיתים קרובות צמחיים ופרחוניים – הושפעו מכלים מאזור קיוטו שם ביקרו קדרים מאזור סצומה בסוף המאה ה-18 כדי לרכוש את הידע של זיגוג.
הפעם הראשונה בה נחשף המערב לכלי סצומה היתה ביריד הבינלאומי בפריז בשנת 1867, ושליט אזור סצומה הבין במהרה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בכלים אלה וכן את היתרונות הפוליטיים של הקשר עם המערב. בעקבות יריד זה בו נחשפו הכלים לקהל המערבי, יצרנים שונים ביפן התאחדו ו"סצומה" חדל להיות מאפיין גיאוגרפי והפך להיות מותג
אסתטי. בשנת 1873 סדנאות etsuke אשר התמחו בצביעת כלים מסצומה הופיעו בערים כמו קובה ויוקוהמה.
סדנאות בטוקיו, קיוטו וערים אחרות החלו לייצר את הכלים הבסיסיים למעשה ללא כל קשר לסצומה. מתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 ועד שנת 1920 היו יותר מ-20 סדנאות אשר
ייצרו כלי סצומה בנוסף לסדנאות קטנות אשר ייצרו כלים באיכות מאד גבוהה. כדי לענות על הביקוש בשוק הבורגני שמעבר לים היצרנים אימצו את הדגמים מסצומה. התוצאה היתה שהכלים שנועדו ליצוא שיקפו למעשה את הטעם המערבי. הכלים עוטרו בצפיפות בדגמים פרחוניים, בפגודות, מניפות, נשים עטויות בקימונו ועוד. במקביל הפריטים עוטרו בציפורים, נופים, דמויות מיתולוגיות ועוד. הביקוש לפיגורות של נשים יפות, בעלי חיים, ילדים ונושאים דתיים אף הוא עלה. הצבעים הפכו כהים יותר ונעשה שימוש בעיטורי הזהבה מוגבהים "moriage".
בסוף המאה ה-19 בעקבות ייצור של כמויות גדולות מאד החלה ירידה באיכות הכלים אשר הביאה לביקורת מצד אספנים וביריד בשיקגו בשנת 1893 נשמעה ביקורת שלילית אולם למרות הכל יצוא הכלים מיפן למערב נמשך במאה ה-20. את כלי הסצומה ניתן לחלק לסוגים הבאים בעלי מאפיינים אסתטיים שונים:
Shiro Satsuma- גלזורה לבנה ובאופן מקורי רק לשימוש ביתי.
Kuro Satsuma: כלים כהים עם גלזורה כהה.
Jakatsu: גלזורה בכחול, צהוב ושחור עם ציפוי נוסף של גלזורה לבנה.
Sunkoroku Satsuma– כלים עתיקים עם עיטורים גאומטריים חומים.
Mishima Satsuma– חימר בזיגוג כחול-אפור עם עיטורים גאומטריים מוטבעים עם זיגוג
לבן.
סצומה בכחול-לבן אשר יוצרה בעשור הראשון של המאה ה-19 – כלים גדולים בהשראת עיטורים סיניים, לעיתים קרובות נופים.
Gosu– סצומה כחולה – נוצר בכמויות מוגבלות בקיוטו במחצית המאה ה-19 בשילוב מינרלים כמו קובלט אשר מעניק גוון כחלחל.
לא כל יצרני הסצומה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 "נכנעו" לייצור המוני וחלקם המשיכו בייצור כלים
איכותיים ברמה גבוהה, ביניהם: Taizan Yohei IX, Itō Tōzan, Kinkōzan Sōbei VI, Kinkōzan SōbeiVII, Yabu
Meizan ,Chin Jukan XII ,Miyagawa Kōzan (Makuzu), Seikozan , Ryozan
כל האמנים האלה הקימו סדנאות בסביבות
שנת 1880 במקביל ליצוא הגדל בהתמדה. למרות שגם הם שלחו את יצירותיהם מעבר לים הם
העבירו את המסר של חזרה למסורת. עבודותיהם מאופיינות על ידי עיטורים מאופקים.
הדימויים היו לעיתים קרובות מקלאסיקות ספרותיות, אגדות הרואיות או דימויים נוסטלגיים
מימים עברו. בתחילת המאה ה-20 אמנים אלה החלו להשתמש בטכניקות מערביות ואימצו את
השימוש בפרספקטיבה בעיטורים, שימוש בזהב נוזלי (אשר השימוש בו החל במפעל מייסן
בגרמניה).
חתימות סימני מסחר לא הופיעו על גבי כלי חימר יפניים מוקדמים הרי שניתן למצוא אותם על גבי כלים אשר נוצרו אחרי שנת 1870: כלים רבים, בלי קשר לתקופה או לאותנטיות, נושאים צלב אדום בתוך מעגל אדום מעל לחתימה או לחותמת. באופן מקורי סימן זה היה קשור לאזור סצומה, בעידן היצור ההמוני ליצוא סימן זה איבד את משמעותו. כל הדגמים המקוריים צבועים ומצוירים ביד אולם גם צביעת יד אינה תמיד ערבות לכלי מקורי. ניתן למצוא כלים ע ליהם מוטבעת המילה "Satsuma" או "satsuma yaki"מתחת לצלב האדום בין אם באותיות יפניות או באותיות לטיניות.
בתקופת ,Meiji 1868-1912 הופיעה ביפנית המילה "יפן הגדולה" כאינדיקציה למוצאו של הכלי, מילים אלה הופיעו מימין לסימנו המסחרי של היצרן.