את יובל קדר הכרתי לפני מספר שנים בגלריה שהייתה לי בבניין בית אסיה בתל אביב, לא יכולתי לנחש, שההכרות עם הגבר הגדול והמבוייש שעמד מולי תוליד התאהבות חסרת פשרות עם יצירתו. אני חייב להודות שהתאהבתי מייד בעבודות של קדר, הגודל של הבדים ועזות הצבעים היממו אותי, אולם מה שתפס אותי בקרביים ולא מרפה מאותו יום אלו הדמויות שהוא בורא על הבדים הגדולים שלו, יובל מרכיב בציורים סצנות המורכבות מדמויות וחפצים שנראים לא קשורים, כמו קולאז' מקרי הם ניצבים שם מצויירים ביד גברית גדולה ומסוקסת ובעזות צבע צעקנית ואמיצה במיוחד, ואז אתה מתמסר לשקט המצמרר הזה שבינך ובין מה שקורה על הבד שמולך, מחפש הקשרים בין הדמויות, נרטיב הגיוני, וזה תהליך מטלטל, שגורם לי בכל ציור מחדש להשאב לעולם שנברא על הבד, להשאב לתוכו, להיזרק למציאות לא פשוטה. הציורים של יובל מכשפים אותי ברמה קמעית, משהו במתח שהוא מצליח ליצור בין הדמויות בהעמדה שלהן ובקשר בינהן, שלא תמיד ברור מיידית, יוצר בי תחושת אי נוחות, וסקרנות גדולה. שאלתי אותו לא אחת, מדוע הוא לא מצייר בפורמטים קטנים יותר שיהיו גם מסחריים יותר ויובל ענה בכנות: "אני לא יכול, אני חייב בדים גדולים להתפוצץ עליהם"
יובל מאוהב באפריקה, ביבשת, בנופים ובדמויות, אפריקה של קדר אלימה ומכושפת, צבעונית ומאגית, לא ברורה לעין מערבית, מבקשת לפתות אותי כצופה, להפתח אלי, לספר לי לחשים ממציאות מורכבת של טוב ורע בגן העדן ביבשת השחורה.
יובל הוא עבורי אמן מעולה, אמן שטרם נחשף דיו ובטח שלא זכה עדיין להכרה הנאותה, ממסדית ומסחרית, אני מאוהב ביצירתו וחב לו תודה על כל ציור שלו שהראה לי וכישף אותי.
הוא אחת ההבטחות הגדולות והבטוחות של עולם האמנות הישראלי בשנים הבאות, ואם טרם הספקתם לבקר בגלריה אורלי דברי בנמל יפו, המציגה בימים אלו תערוכה נפלאה מציוריו - רוצו לראות.