כלי דלפט
כלי דלפט או קרמיקת דלפט הם כלים בצבע לבן עם עיטורים כחולים אשר נוצרו ועדיין מיוצרים בדלפט שבהולנד ובסביבותיה.כלים אלה, המזוגגים בזיגוג לבן מבריק או אטום, מיוצרים מן המאה ה-17.
יורדי הים אשר הגיעו מסין והביאו עמם כלי חרסינה לבנים מעוטרים בכחול, בעיטורים סיניים מסורתיים, היוו את ההשראה לכלי דלפט. וכאשר, בתחילה המאה ה-17, למדו הקדרים ההולנדיים את השימוש בחימר ובזיגוג החלה פריחה של כלים אלה אשר הפכו להיות פופולאריים ביותר בקרב ההולנדיים ובעיקר אלה המעוטרים בדימויים מקומיים כמו תחנות רוח, דמויות הולנדיות, פרות ועוד. מאז המאה ה-18 החלו ליצר כלים בזיגוג אשר משולב בו בדיל ויוצר מראה אטום ומאפשר עיטור בצבע, והשם "דלפט" אומץ על ידי יצרנים אחרים כמאפיין כלים בעלי זיגוג דומה.
חפצי הנוי אשר יוצרו בדלפט כללו אגרטלים לתלייה על הקיר (שטוחים בצדם האחורי), אגרטלים, אריחים דקורטיביים, פיגורינות, פמוטים וקופסאות מלבניות, חפצים שימושיים כמו בקבוקים ליין, קערות פונץ', מאגים, מלחיות, "קעריות ספרים" ומיכלים לתרופות. וכמובן אין לשכוח את אריחי דלפט אשר עוטרו בספינות או בתחנות רוח שהפכו להיות מותג בפני עצמם ואת הבתים הקטנים דמויי בתים הולנדיים אשר שימשו לנוי. למרות שרוב כלי דלפט מאופיינים בעיטור צבעוני על רקע לבן היו גם אלה שנצבעו בצבע ועוטרו בלבן אליהם מתייחסים כ"לבן על לבן".
בהולנד נוצרו כלי קרמיקה מזוגגים כבר בתחילת המאה ה-16 כאשר קדרים איטלקיים התיישבו בהולנד אולם הפריצה האמיתית הגיעה מדלפט וסביבותיה. החל מסביבות 1640 החלו יצרנים בדלפט לסמן את מוצריהם. לעיתים קרובות מופיעה האות D אולם היא אינה מצביעה על יצרן מסוים אלא, יתכן, רק על העיר דלפט. כאמור ממחצית המאה ה-17 החלו יצרנים לסמן את מוצריהם בסימון מיוחד או במונוגרמה. בשנת 1654 ארע פיצוץ באמצעות אבק שריפה בעיר דלפט וחלק ניכר ממבשלות השיכר נהרסו. המבשלות לא נפתחו מחדש ואת מקומן תפסו יצרני קרמיקה שלעיתים אף שמרו על שמו הקודם של המקום. תוספת של מרכיב כימי שמקורו בסידן לחימר, איפשר לקדרים ההולנדיים לעדן את הטכניקה וליצר כלים מעודנים יותר והם החלו לזגג את כל פני הכלי בגלזורה לבנה, ולא כמו עד אז כשזיגגו רק את פני השטח שהיו מיועדים לעיטור בצבע. לאחר העיטור ציפו את כל הכלי בזיגוג שקוף שנתן עומק נוסף לצבעי הכחול קובלט והצליחו להגיע לכלים דמויי פורצלן.
כלי דלפט בהשראת פורצלן סיני יוצרו עד מחצית המאה ה-18 בצד כלים בעיטורים אירופאיים. הכלים נעו מכלים פשוטים לשימוש ביתי, כלים לבנים עם עיטור מועט או ללא עיטור כלל ועד לכלים מפוארים. יוצרו שפע של צלחות עם עיטורים עשירים – עיטורים דתיים, נופים הולנדיים עם תחנות רוח, ספינות דיג, סצינות צייד ועוד. יצרו גם מערכות צלחות עם כיתוב של שירים ומוסיקה עליהם הגישו קינוחים – כאשר הסועדים סיימו את הקינוח הם פצחו בשיר על פי המילים הרשומות על הכלי. הקדרים יצרו כמויות עצומות של אריחים בתקופה של 200 שנים ועד היום ניתן למצוא בבתים הולנדיים אריחים אשר הותקנו במאה ה-17 או ה-18. בתחילה שימוש האריחים למטרות פרקטיות כמו לבניית אח לחימום או במטבחים. עם חלוף הזמן החלו האריחים לשמש למטרות דקורטיביות ובעלי האמצעים הפגינו את עושרם באמצעות אריחים בעלי עיטורים מורכבים ואומנותיים. בתור הזהב של יצור אריחים היו כארבע מאות יצרנים בהולנד; כיום נותרו רק שניים.
מסע הפורצלן שהחל בסין ועבר להולנד החל לנוע בחזרה לסין, ובצד יצוא מהולנד לאירופה יוצאו גם כלים מדלפט לסין שם חיקו את הכלים וייצאו אותם חזרה לאירופה. יש הרואים בכלי דלפט אשר נוצרו החל ממחצית המאה ה-18 כנחותים מבחינה אמנותית. ואכן החל בסוף המאה ה-18 חלק מהמפעלים בדלפט חדלו מלפעול. סיבה נוספת היא שבעת זו החלו בבריטניה ליצר פורצלן ברמה גבוהה אשר התחרה בכלי הדלפט. כיום מתייחסים לכלי דלפט כאל "Delft Blue " אשר הפך למותג כאשר שם זה מופיע בתחתית הכלים המבוקשים על ידי אספנים.
מתוך כ-33 מפעלים בדלפט אשר פעלו בשיא הפופולאריות של הכלים נותר מפעל אחד העובד עד היום – Royal Delft
כלי דלפט המקוריים הם יחסית "רכים" ונסדקים או נשברים יחסית בקלות. זו אחת הסיבות כנראה שכלים מקוריים ממאות מוקדמות הם נדירים ויקרים מאד. יש האומרים שרוב הכלים הנמכרים היום הם מסוף המאה ה-19 והמילה "הולנד" מופיעה עליהם בצד סימני המפעל. המילה "דלפט" מופיעה על כלים זולים יחסית מן המאה ה-20-21 ומיוצרים באסיה .
אריחי דלפט מקוריים ניתן למצוא בכמויות ניכרות ויחסית קל לקבוע את תאריך יצורם. בין הסימנים העיקריים לקביעת מועד היצור הם עובי האריח וסוג החימר, העיטור, הגלזורה ונושא העיטור. מחירם של אריחים עתיקים עולה בהתאם לנדירות הנושא ולמורכבות העיטור. נושא נדיר ומצב טוב של האריח מבוקש על ידי אספנים.
סימן נוסף שעל פיו אפשר לזהות אם אריח הוא אמנם עתיק הם השוליים. מאחר וחלק גדול מן האריחים העתיקים הוסרו מקירות בבתים ישנים הרי שהשוליים אינם חלקים וישרים. אם פינות של אריח או השוליים ממש חדים וישרים כנראה שזה אריח חדש למרות שהמראה עתיק. ישנם גם גדלים סטנדרטיים לאריחים ישנים. ובאשר לעובי האריח: אריחים ישנים הם עבים למדי וכבדים שכן אריחים פחות עבים היו נסדקים בעת השריפה בתנור. עם הזמן האריחים הפכו לדקים יותר.
החל מהמאה ה-17 עם הוספת חומרים נוספים לחימר צבעו השתנה והפך לצהבהב או אפרפר. במאה ה-19, כדי להגיע לאריחים עוד יותר דקים הוסיפו חומרים נוספים לחימר וגב האריח הפך לבהיר, כמעט לבן.
כיום אפשר יחסית בקלות לאתר מי היצרן של כלי הדלפט המדובר שכן ישנה ספרות רבה בנושא וישנו מידע רב באינטרנט בו כדאי להעזר כדי לוודא מה גילו של החפץ ומי ייצר אותו.