לידתי מחדש בתור אפריקני אלילי
המודרניזם, מבחינתי, מיותר לחלוטין באפריקה.
הפגאניות האמיתית כל כך, שזימנה לי היבשת הפראית, הראשונית, הותירה בי חותם בל ימחה, בשלל דימויים, סטטיים ודינמיים, שנצרבו במאגר הזיכרון החזותי שלי - קלסתר בני השבטים, חיות הפרא,פסלי החיות לתיירים, מרחבי אינסוף בירוק עד, כלי נשק מבהיקים בידי השומרים ומדיהם של השומרים.
בערבות אפריקה, בעיקר שם, נושרת ממני המעטפת האינטלקטואלית, אני נפרד מקליפות הריסון והשיקול הטוב ונעשה קשוב לתחושות הדקות של האינטואיציה, אותו כוח זריז ומאלתר, המכוון לפעולה שיש בה נטיית לב ולא הגות שכלית.
על הסתירה בין הניכור המודרניסטי השכלתני לבין השאמניזם הקדמוני הייצרי, אי-אפשר לגשר. באפריקה, ובכול חברה נאבקת, אין במודרניזם כל צורך.
ה"מתנה" שקיבלתי מאפריקה היא החושניות שאינה מתנצלת, האומץ להיות פרימיטיבי, הרצון להיות פרימיטיבי.
הגוף הלבן שלי אינו יודע לנוע למקצב התופים האקסטאטיים, אך הלב יכול, הארוס ממריץ, והתשוקה (שהיא למעשה הכול) מציתה.
היצירה שלי היא אידיאליזציה מודעת של הבנאליות שבהישרדות האפריקנית, וגם של זו היהודית במזה"ת. היא נחמה פשוטה לכל השורדים; לאלה הנאבקים על המזון הגשמי, ואף לאלה הרוצים נתח מ"גן העדן" של האליטיזם המודרניסטי, ואינם מוצאים אותו שם.
עולם התודעה העכשווי, קרי התרבות המודרנית, מלא בדימויים של מצוקה והישרדות. זוהי סימבוליקה של סבל שנועדה לחך הרגיש של צרכני התרבות, וכמו כל סימבוליקה, היא אינה נוגעת, בדרך כלל, ביסוד האינדיווידואלי שבבסיס כל סבל.
איני מעוניין בסמלים בציורַי, אלא בדברים כהווייתם, על ייחודם וחד-פעמיותם, נטולי משמעות מסמלת לחלוטין.
השגב, או ההתעלות – כמצב נפשי שאני נמצא בתוכו ויוצר אותו בציורי – הוא מעשה אידאליסטי של העצמה תמימה, אמונה בכוחו של היופי הפשוט.
נטישת הקוד הרציונאליסטי כמבטא מרכזי של ישותי, ואיזונו עם מרכיבי הרפתקה ואמפתיה, מאפשרים לי לגלות יבשת חדשה, יבשת פואטית, מופנמת ומנותקת מכל יבשת אחרת.
יובל קדר 2015