קורס הערכת שווי אמנות ועתיקות
מרצה: יריב אגוזי
אוקטובר 2017
שיעור מספר 1- מבוא לקרמיקה (ופורצלן) אירופאי 1707-1948
כתב וערך: אלעד גוז
כללי
קרמיקה היא משפחה של חומרים אנ-אורגניים ולא מתכתיים בעלי תכונות מיוחדות אשר לאחר "אפייתם" בתנור נהיים לחומרים קשיחים ועמידים (יחסית).
במשפחה ישנו רק חומר טבעי אחד (אשר זכה לכינוי האיטלקי TerraCotta) ושלל תערובות מעשה ידי אדם (כגון פורצלן, Maiolica ועוד). החומרים הקרמיים התגלו בשחר ההיסטוריה
האנושית ושימשו במשך רוב ההיסטוריה להכנת כלים שונים ומגוונים למטרות שונות (בעיקר אחסון ונוי). במאה האחרונה החומרים הקרמיים זכו לעדנה מחודשת (שלא בהקשר ליצירות
אמנות) וזאת בשל התכונות החשמליות והאלקטרוניות שלהם.
TerraCotta
כאמור,חימר (clay) - אשר זכה באירופה לשם טרה-קוטה(באיטלקית "אדמה שרופה") - הוא חומר קרמי טבעי הנמצא כבוץ לרוב בנהרות ונאסף בעיקר בחודשי הקיץ כשגובה המים בנהרות יורד. לכל בוץ מכל נהר ישהרכב אחר (וצבע אחר) ולכן ניתן למצוא פריטי טרה-קוטה בשלל צבעים וגוונים שונים שאינם מעידים על האיכות אלא על מוצא החומר.
הפריטים הראשונים (המתוארכים לפני אלפי שנים) נעשו ביד ,עד המהפכה התעשייתית, שאז עברו לייצור המוני בתבניות, ויובשו ("נאפו" או "נשרפו") בשמש או בתנור. בשל שבירותם של הפריטים, נדיר כיום למצוא פריטי טרה-קוטה בעבודת יד ורוב הפריטים ששרדו הם פריטים שיוצרו ביציקות (על מנת ליצוק טרה-קוטה מדללים אותה במים ושופכים לתוך תבנית ואז מכניסים לתנור).
החומר עצמו יחסית זול (בוודאי לעומת שיש או ברונזה) ובשל זאת פריטי טרה-קוטה שימשו לעיתים להכנת תבנית ליציקת ברונזה. למרות עלותו הנמוכה של החומר, הנדירות של הפריטים שיוצרו ביד היא המשפיעה על המחיר, ולווא דווקא החומר ממנו הם עשויים.
את פריטי הטרה-קוטה צבעו לעיתים קרובות אולם לעיתים השאירו את הפריטים בצבעם הטבעי. צביעה בלכה מיוחדת עשויה להשוות לטרה-קוטה מראה דמוי ברונזה או שיש (ככה ניסו ל"מכור" פריטים כחיקוי לעבודות בברונזה ושיש).
לפריטים רבים מקרמיקה (מכל הסוגים) יש חותמת של היצרן. החותמת אינה יכולה לשמש לעדות מספקת לאותנטיות של המוצר או לתיארוכו שכן במידה ונעשה בתבנית, תמיד ניתן לייצר עוד פריטים ממנה. פריטים אלו יקראו "על פי" ולא "מאת". כמובן שאם פריטים אלו מיוצרים ללא רשות בעלי התבנית או הזכויות- מדובר בהונאה.
עבודת יד תהיה כמובן יקרה יותר מיציקה באותו חומר, ואף יתכן כי עבודת יד בטרה-קוטה תהיה יקרה יותר מיציקת ברונזה.
שווי כל יצירה תלוי בנדירות, גיל, מצב הפריט, אופנה וגיאוגרפיית המכירה (היכן מתבצעת). השווי תלוי גם במצב הכלכלי הכללי, זהות הקונה וסתם מזל 😊
שחזור פריטי טרה-קוטה שנשברו מוביל לרוב לשינוי בצבעיהם, ולכן כיום כמעט לא מתקנים אותם. כמו כן, תיקון עלול לגרום לירידת ערך גדולה בשל חוסר היכולת להעריך את הנזק המקורי שלרוב מכוסה על ידי התיקון.
ניתן למצוא גם תבליטים בטרה-קוטה: תבליטי High Relief שבהם נראה גוף פונה קדימה ומכיל את כל הפרט המובלט (כגון פנים או גוף) ותבליטים צידייםLow Relief שבהם
לרוב מובלט רק צד אחד בדמות.
בעת שריפת פריטי טרה-קוטה הגדולים מ-50 ס"מ, יש הבדלים בקצב השריפה ולכן נוצרים פגמים טבעיים ("כתמי לידה"). ולכן, פריטים גדולים יחסית עוברים לשריפה בתנור בחלקים ואחר כך מחוברים. סימני החיבור אינם פגמים ולרוב מכוסים על ידי פרט נוסף שמכסה את מקום החיבור. כמובן שכל חיבור נעשה בעזרת אותו חומר (המשמש כדבק) ונקודת החיבור נכנסת לשריפה נוספת לתנור.
על גבי פריטי הטרה-קוטה ניתן לבצע זיגוג (Glazing) בעזרת חומרים מתאימים אולם פעמים רבות הפריט נשאר במצבו הטבעי לאחר השריפה.
Faience, Delft and Maiolica
תערובת מעשה ידי אדם, לרוב במבנה הבא:
A general body formulation for contemporary earthenware is
25% kaolin, 25% ball clay, 35% quartz and 15% feldspar.
תערובת זו מצופה בזיגוג בדיל (Tin) ומאופיינת לרוב בצבע כחול (כתוצאה משריפת הבדיל).
שלושת השמות השונים של התערובת (הזהה) מקורם באירופה: Delft מקורו בצפון אירופה (הולנד, גרמניה ושוויץ), Faience מקורו מצרפת (כשמה של העיר Faenza באיטליה משם יובאו המוצרים הראשונים) ו-Maiolica מספרד (שיבוש של השם Mallorca משם הובא החומר). החומרים הללו באיכות ירודה יותר מאשר טרה-קוטה ופורצלן, הם פריכים
ושבירים יותר (ואינם שקופים כמו פורצלן), נשרפים בטמפרטורות נמוכות יותר ולכן- נדירים יותר (כי לא שרדו לרוב). החומר הוא גבשושי ולא אחיד, הציפוי עליו לרוב יחסית גס (לא ניתן לייצר טקסטורות חלקות או פרטים דקים) והוא לא שקוף כמו פורצלן.
Porcelain או China
הפורצלן הוא תערובת חומרים מעשה ידי אדם המביאה למוצר מוגמר (לאחר השריפה בתנור) חלק ועמיד מאוד, שקוף למחצה, לרוב בצבע בסיס לבן בוהק (שבעבר הושג בעזרת ערבוב עצמות בקר טחונות בתערובת. לתערובות אלו נהגו לקרוא Bone China). הפורצלן הוכן לראשונה בסין ועד תחילת המאהה-18 לא היה ידוע באירופה הרכבו וכיצד ליצרו. מוצרי פורצלן יובאו לאירופה מסין ולכן היו יקרי המציאות (מרקו פולו מתאר
באחת הפעמים הראשונות את החומר באחד מספריו). כאמור, עד 1707 יובא הפורצלן רק מסין ולכן היה יקר מאוד, ובשל זאת שימשו החומרים הנחותים יותר (שהוזכרו למעלה) כחיקוי זול של פורצלן. במקרים רבים, האמנים אף השתמשו במוטיבים סיניים בעיטורי הפריטים כדי לשוות להם מראה של מוצר יוקרתי המיובא מסין (איך שגלגל מסתובב לו!).
המפעל הראשון שהתחיל בייצור פורצלן באירופה היה Meissen שהתחיל לייצר רשמית בשנת 1710 לאחר מאמץ מדעי ארוך אשר התחיל במאמץ אלכימאי לייצר זהב מקש בארמונו של המלך אוגוסטוס"החזק"הפולני
(שאז שלט באזור דרזדן שהיום נמצאת בגרמניה)- ומהווה את הבסיס לסיפור "הילדים" עוץ-לי-גוץ-לי. חלק מהמידע על הרכב הפורצלן "דלף" מסין בעזרתם של כמרים אירופאים שגרו בסין ותיארו בספריהם את התהליך.סמלו המסחרי של המפעל – החרבות המוצלבות- הוא אחד מסמלי המסחר הישנים ביותר באירופה וסביב הסמל הזה נוהל משפט שמהווה עד היום את אחד הבסיסים לפסיקות בנושאי סמלי מסחר והוא Meissen Vs. Wolfsohn.
את מוצרי הפורצלן ניתן לצבוע ולצפות בחומרים שונים בגוונים שונים ולהגיע לדרגות גבוהות של פרטים ביצירות וטקסטורות חלקות ומדויקות.
Majolica
במהלך הניסיונות לייצר Maiolica באנגליה במאה ה-19, נעשתה (ככל הנראה) טעות, ובמקום לצפות את החומר בזיגוג בדיל, ציפו את החומר בזיגוג מעופרת (בלי ידיעה כי אכילה או שתייה מכלי עופרת מסוכנת לבריאות האדם). התוצאה הייתה כלים ברמת גימור גבוהה יותר (מבחינת צבע בעיקר) וחוזק ןעמידות גבוהה יותר (בנוסף, כאמור, לרעילות). היצרן הראשון שהציג מוצרים אלו (ו"גילה" אותם) היה Minton שהציג אותם לציבור בשנת 1851. פריטים אלו נחשבים נדירים יותר.
Parian
בעקבות עלייתו של מעמד הביניים באנגליה במאה ה-19, עלתה הדרישה לפריטי נוי המחקים שיש (Marble) במחיר זול יותר(שיוצרו במפעלים ביציקה). חברת Minton, שזיהתה את הדרישה, החלה לייצר (בשנת 1845) סוג של פורצלן שנקרא Bisque Porcelain (או בקיצור ביסק), שהוא פורצלן לבן שאינו מזוגג (un-glazed). היתרון המרכזי של החומר, מלבד היותו דומה לשיש, היה היכולת ליצרו בצורה נוזלית ולהזינו לתוך תבניות ולייצר כמות פריטים עצומה במחיר שווה לכל נפש.
השם נקרא על שם האי Paros ביוון, ממנו הגיע השיש הלבן האיכותי ביותר.