אספנות של מנורות פראפין עתיקות (עששיות)

בשנת 1846 התגלה הקרוסין על ידי Abraham Gesner וגילוי זה הוביל לפיתוח עששיות קרוסין.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו יצרני זכוכית ליצר עששיות שעוצבו כאגרטלים שהזכירו בצורתם נורת ליבון. עששיות אלה הופיעו בצורות שונות ובצבעים שונים. אהיל הזכוכית בעששיות המוקדמות היו עשויים בעבודת ניפוח זכוכית ידנית, ובצורות חופשיות. בשלב מסוים הוחל ביצור תבניות כדי להגיע לאחידות ביצור האהילים הללו אך עדיין הזכוכית נופחה בעבודת יד. כמובן שעם הזמן היצור הפך למתועש ומכני.

העששיות הישנות בעבודת-יד אותן מוצאים היום בדרך כלל אינן כוללות את המבער המקורי שכן הן הוסבו לשימוש בקרוסין. התהליך הזול יחסית של הפקת קרוסין (הידוע גם בשם "פאראפין" או "שמן פחם") הביא למהפך בתאורה.

בניגוד לשומן הלווייתנים ושמנים אחרים הקרוסין לא הפיץ ריח לא נעים. כאמור עששיות הקרוסין היו מורכבות מכלי קיבול לקרוסין, מפתילה ומארובת זכוכית אשר סיפקה חמצן לבערה.

כאשר בסוף התקופה הויקטוריאנית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הפך השימוש בעששיות כמקור לתאורה החלו יצרני זכוכית ליצר זכוכית לעששיות מכל הסוגים, הצבעים והצורות. העששיות הפשוטות ביותר נעשו מזכוכית "חלבית" ונעשו ביצור המוני ולא בעבודת יד. לעומתן, עששיות יקרות נעשו במלאכת מחשבת אמנותית. עיטרו אותן במוטיבים שונים אם בחריטה או בצביעה ביד בדימויים של פרחים, נופים, ואפילו פורטרטים. עששיות יוצרו גם משתי שכבות של זכוכית כדי להפיץ יותר אור – זכוכית לבנה בפנים וזכוכית ירוקה בחוץ, וכן מזכוכית דחוסה. בסוף המאה ה-19 החלו ליצר עששיות עם "אהיל" גדול ועגול הידועות כיום כ"עששיות חלף עם הרוח". בתוקפה זו החלו ליצר גם עששיות מחומרים אחרים וביניהם פורצלן. מכל מקום העששיות לא האריכו ימים ובתחילת המאה ה-20 השימוש בגז ובחשמל לתאורה תפסו את מקומן של עששיות הקרוסין.