הציור נקרא: ״ מותו של מארה ״ ( LE MORT DE MARAT ) והוא נוצר על ידי דויד בשנת 1793 , בסמוך ליום הירצחו של ז׳אן פול מארה, בדקירת סכין , בעת שישב בתוך אמבט החלב היומי שלו , בביתו, ורחץ את פצעיו המעיקים לו בשל מחלת עור קשה ומטרידה בה לקה . הציור נוצר בצבעי שמן על קנבס , גודלו: 168 ס״מ על 128 ס״מ והוא מוצג מאז שנת 1893 ( מאה שנים לאחר שנוצר ) ב OLD MASTERS MUSEUM שבקריית המוזיאונים המלכותיים של בריסל, בלגיה. מתחם אומנויות חשוב ביותר שנוסד בשנת 1801. הציור החשוב הזה של דויד היווה , מיד כשנוצר, את אחד מהדימויים המזוהים ביותר עם המהפיכה הצרפתית . הציור הוצג בבית האסיפה המחוקקת של צרפת כארבעה חודשים לאחר מותו של מארה והפך בכך להיות מכשיר תעמולה בידי השלטון המהפכני . תלמידיו של דויד אף יצרו בין השנים 1793 - 1794 מספר העתקים של הציור והם הוצגו בכל רחבי צרפת . לאחר הוצאתם להורג של שני שותפיו הגדולים של מארה לשלטון שלושת ה " טריומוורים " - דאנטון ורובספייר, שראשיהם נערפו בגיליוטינה באפריל וביולי 1794, סר חינו של הציור בעיני השלטון החדש ובשנת 1795 הוא הוחזר לידיו של הצייר. לאחר מותו של דויד בשנת 1825 נשכח הציור ובני משפחתו ניסו למכור אותו ללא הצלחה . רק לאחר מחצית המאה ה 19 החלה התעניינות מחודשת ביצירה, במיוחד בעקבות העובדה שהמשורר ומבקר האמנות הנודע, שארל בודלייר, כתב מאמר על הציור וחשיבותו ההיסטורית. משנת 1860 ולאורך כל המאה ה 20, שימש הציור המפורסם הזה כמקור השראה לאמנים רבים, כולל , פאבלו פיקאסו. בתיאור מותו של מארה יצר דויד שילוב בין תיאור ריאליסטי לבין אידיאליזציה של הדמות. מארה יושב באמבט החלב שלו המכוסה בסדין לבן ובשמיכה ירוקה, המסתירים לוח כתיבה מעץ. חפצים אותם ראה דויד במו עיניו כשביקר בחדרו של מארה ביום שלפני הרצח. לצד האמבט שמימיו אדומים מדם, ניצבת שידה עשוייה מעץ ועליה קסת דיו, נוצה ונייר כתיבה. פלג גופו העליון של מארה בולט מן האמבט וראשו העטוף בבד לבן, שמוט לאחור. דויד בחר שלא להדגיש את הזוועה שברצח, ולפיכך, חתך הסכין שפילח את גופו של הנרצח, מתואר באופן מזערי. גם פניה של הדמות מביעים שלווה, המועצמת על ידי הבדים הלבנים שמבודדים את הדמות. תנוחת גופו של מארה מזכירה למבקרי אמנות רבים את דמותו של ישו הנוצרי ביצירות כמו : פסל ה ״ פייאטה ״ של מיכלאנג׳לו ( 1499 ) או הציור ״ ההורדה מן הצלב ״ של קאראוואג׳ו (1603 ). ז׳אן פול מארה, רופא ממוצא שווייצרי שחי בצרפת, היה מנהיג יעקוביני של קבוצה חזקה של מהפכנים ונחשב ,ביחד עם ז׳ורז׳ דאנטון ומקסימילייאן רוביספייר, ל ״ טריומווירים ״ - שלושת המסיתים הראשיים שלאחר מהומות 1792 שהתחוללו שלוש שנים לאחר המהפיכה הצרפתית הגדולה של שנת 1789, הובילו לשלטון הטרור בצרפת שהתבטא במאבק דמים .מארה נרצח על ידי שרלוט קורדה, מתנקשת ז׳ירונדינית , חברה - דווקא בסיעה ליברלית דאז - שהגיעה לביתו בתיאום מראש ודקרה אותו בסכין שהביאה עמה, בחזהו, בתוך האמבט בו שטף את הדלקות שבעורו . מארה מת במקום. שרלוט קורדה נשפטה והוצאה להורג בגיליוטינה, אך רצח מארה הפך להיות אירוע מכונן בתולדות המהפיכה הצרפתית. ז׳אק לואי דויד היה מאוד מקורב למארה ואף נחשב לאחד מתומכיו הגדולים של מקסימילייאן רוביספייר. דויד שהיה צייר ומורה לציור מצליח ועשיר אף אירגן ומימן את הלוייתו המפוארת של מארה ואין תמה על כך שבחר לצייר את דיוקנו ולתארו כמרטיר החשוב ביותר של המהפיכה. זה שנרצח ברצח פוליטי ולא נשפט או נערף כמו חבריו. דויד נחשב למפתח הסגנון הניאו קלאסי הצרפתי ששאב את המוטיבים שלו מהאמנות הקלאסית של ימי רומא העתיקה ובעיקר מיצירות הפיסול שנשתמרו מהתקופה הזו. בעבודותיו הציג דויד בדרך כלל נושאים פטריוטיים ובעלי ״ מוסר גבוה ״. בשנת 1780 פתח דויד את שערי הסדנה שלו לציור והכשיר בה עשרות אמנים חשובים שהגדול בהם שהמשיך את דרכו שלו היה - ז׳אן דומיניק אנגר ( INGRES ) שהצטרף לסדנתו בשנת 1797, למד אצלו ארבע שנים והיה לתלמיד אשר הביא את הניאו קלאסיקה הצרפתית אל שיאה. במהלך המהפיכה הצרפתית יזם דויד את חיבורה של רשימת המצאי של האוצרות הלאומיים במדינה ובכך הפך לאחד ממייסדיו של המוזיאון הלאומי. בהיותו אמן מוערך ונחשב הוא גם מילא תפקיד חשוב באירגון אוסף היצירות הענקי של מוזיאון הלובר שבפריז. דויד היה אמן מוערך עד כדי ששרד את הימים שלאחר חיסול חבריו - מהפכני הטרור , ומאוחר יותר, התחבב על ממשיכי דרכם ובעיקר על הקיסר הכובש הגדול , נפוליאון בונפרטה בכבודו ובעצמו ,והפך להיות הצייר האישי שלו בין השנים 1799 -1815 . עובדה זו גרמה לכך שלאחר שנפוליאון ניגף בקרב ווטרלו , הוגלה דויד לעיר בריסל שבבלגיה, שם שב לעסוק במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית והרומית בציוריו. ז׳אק לואי דויד מת בגלות בבלגיה בשנת 1825 ונקבר בבית עלמין בבריסל. על פי צוואתו , הופרד לבו מגופו ונקבר ב״ פר לשז ״ בפריז.
מתוך עוד פוסט נפלא של ד״ר אמיר גבע